כל החומרים בבלוג עומדים לרשותך בחינם. הם מסודרים לפי נושאים בתפריט מימין, כדאי לגלול מלמעלה למטה על מנת לראות את כל האפשרויות

יום שישי, 13 בדצמבר 2013

רואיינתי לספרו של ד"ר רועי צזנה, "המדריך לעתיד"

בנובמבר 2013 יצא לאור ספרו של ד"ר רועי צזנה, "המדריך לעתיד", שרואיינתי אליו לפרק הרביעי: "לרמות את המוות - ואת בני האדם": 



//

יום ראשון, 10 בנובמבר 2013

עדכונים

סליחה שלא עדכנתי את הבלוג לאחרונה. אני עסוקה במשפט של הנהג שהרג את אחי.
מקווה לחזור לכתוב ולעדכן בקרוב. 
תודה על הסבלנות ועל ההתעניינות. 
//

יום שלישי, 8 באוקטובר 2013

תמונות מההרצאה שלי בפסטיבל אייקון 2013


ורד שביט מרצה בפסטיבל אייקון 2013. 


 ורד שביט מרצה בפסטיבל אייקון 2013.  

 ורד שביט מרצה בפסטיבל אייקון 2013.   


 ורד שביט מרצה בפסטיבל אייקון 2013.   


 ורד שביט מרצה בפסטיבל אייקון 2013. 


ניתן לצפות בהרצאה במלואה: 




מידע לגבי כל ההרצאות שלי ניתן למצוא בדף הזה, המתעדכן באופן שוטף: סיקור תקשורתי של הבלוג הזה והרצאות שלי



מוזמנים ליצור איתי קשר לתיאום הרצאות במייל: death.in.digital.era@gmail.com . 
//

יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

חוסר הקשר בין טכנולוגיה מודרנית ובין מוות בעידן המודרני (וחבל)

השאלה הראשונה ששאלתי כשצפיתי לראשונה בסרטון ההשקה של האייפון החדש, 5s, היתה: ומה יקרה אחרי מות/ה של המשתמש/ת? 


שכן המכשיר החדש לומד לזהות את טביעת האצבע של בעליו ולהיפתח לפיה. 
מה שנאמר בסרטון הוא נכון:
"טביעת אצבע היא אחת הסיסמאות הטובות בעולם - היא תמיד איתך ואין שתיים זהות".
אבל בניגוד לסיסמאות אחרות, את הסיסמה הזו אי אפשר להוריש הלאה - במיוחד כשבאפל וידאו שרק טביעת אצבע של אדם חי תשמש לפתיחת המכשיר. 

לאחר מוות, במיוחד אם הוא פתאומי, מכשיר הטלפון של הנפטר/ת עשוי להיות יקר מפז לקרוביו/ה - כפי שראינו גם בסטטוס העצוב של האח צח כהן שחיפש בשבעה של אחותו, נוי, את הטלפון שלה: 


האייפון נגנב ככל הנראה על ידי צעירה בת גילה של נוי, וכל תכולתו נמחקה, מה שגרם לקרוביה צער עז.
אם האייפון היה מוגן בטביעת אצבע, זה נכון שהגנבת לא היתה מצליחה למחוק את תכולתו ולהשתמש בו כבשלה - אבל גם בני משפחתה של נוי לא היו יכולים לפתוח אותו ולראות את מה שאחיה הגדיר כ:
"לקרוא הודעות, לראות תמונות ושנייה באמת לחבק את מה שעוד נשאר ממנה". 
אותה בעיה מתעוררת גם עם התוכנה לזיהוי פנים המובנית בתוך מערכת ההפעלה של טלפוני אנדרואיד: 


עם הקוראים שהמחשבה הזו מורבידית מדי עבורם הסליחה - אבל: תדמיינו לכם בדיוק את אותה הסיטואציה שצפינו בה בסרטון עכשיו, ילד שמנסה לפתוח באמצעות תווי פניו את האייפון של אביו - רק שאביו כבר לא בחיים, והוא נשאר נעול מחוצה לו. 

הסקר שערכתי מוקדם יותר השנה (בשיתוף פעולה עם הבלוגים חדר 404 ומדע אחר) ושענו עליו 506 איש, כלל גם שאלות שעסקו במוּכנות שלנו לתת גישה וברצון שלנו לקבל גישה לטלפון הסלולרי ותכולתו: אנשי קשר, תמונות, תכתובות וכו', לאחר המוות שלנו או של יקירינו. 

ראינו בתוצאותיו ש-% 76 מהמשיבים מוכנים שלבני/בנות זוגם/ן תהיה גישה למכשיר הסלולרי שלהם לאחר מותם, % 49 מוכנים שתהיה גישה להוריהם ו-% 54 מוכנים שתהיה גישה לילדיהם. 


לגבי הרצון של אותם המשיבים לקבל גישה לסלולרי שישאירו אחריהם יקיריהם אם יקרה להם משהו, ראינו
ש-% 79 מהם רוצים לקבל גישה לסלולרי של ילדיהם, % 70 רוצים לקבל גישה לסלולרי של בני/בנות הזוג שלהם/ן ו-% 61 רוצים לקבל גישה לסלולרי של הוריהם.  


אם להם או לקרוביהם יהיה אייפון 5s או אנדרואיד, נראה שהאחוזים האלו ירדו, בפועל, לאפס, ויגרמו כאב וצער נוספים למי שרק רוצים לראות את התמונות האחרונות של יקיריהם (כי, הרי, בינינו, מי באמת עושה גיבויים). 

זה כמובן חשוב שחברות הטלפוניה רוצות לתת פתרונות למשתמשיהן שיגרמו להם להרגיש מוגנים בחייהם - אבל כיוון שאם יש דבר אחד שמשותף לכל הלקוחות של כל החברות (ושוב, עם הקוראים הסליחה), זה שהם הולכים למות, הייתי מצפה שהטכנולוגיה המודרנית תתייחס ותמצא פתרונות גם להיבטים הקשורים למוות בעידן המודרני, ולא רק לחיים בו.



עדכון, ותודה לזיו קיטרו על הלינק:
בכתבה הזו מצויין שאם לא נעשה שימוש באייפון 5s במשך 48 שעות, הכניסה באמעות זיהוי אצבעות מתאפסת, ואפשר להיכנס באמצעות סיסמה. נותר לנו רק לקוות שבני משפחת הנפטר ידעו את הסיסמה, אם יקרה אסון ויזדקקו לה.


עדכון יוני 2014: 
הרעיון של זיהוי באמצעות טביעת אצבע הולך ומתרחב, כפי שמפורסם בכתבה הזו. בעיני זה רעיון ממש גרוע, בכל הנוגע למוות דיגיטלי. אנשים עלולים למצוא את עצמם נעולים מחוץ לעוד יותר חשבונות ממה שהם כבר, לאחר מות יקירם / יקירתם. 
//

יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

הצד המכוער של מוות בעידן הדיגיטלי

הזווית הראשונה, והקלה יותר, של הצד המכוער של המוות היא "Ghosting" - גניבת זהויות לאחר המוותכתבה שהוקדשה לכך התפרסמה ב-2012, ותודה לקליה המלין ששלחה לי את הלינק: 

נתונים המתפרסמים בהספדים משמשים לא רק את מוקיריו ומכריו של הנפטר לקבלת מידע עליו, אלא גם את מי שמתעתד לגנוב את זהותו או דמותו. ההספדים ושאר הפרסומים הפומביים מיידעים בנדיבות את הגנבים גם לגבי מועדי הלוויה, השבעה וכו' - מועדים שבהם הבתים יהיו ריקים מאנשים ויאפשרו גניבה של חפצים פיזיים, שיספקו מידע נוסף ויסייעו לאחר מכן באימות הזהות הגנובה. במקרים מסויימים לא ייגנבו חפצים בעלי ערך כספי אלא רק חפצים בעלי ערך זיהויי, כמו תעודת לידה, תעודת זהות ורישיון נהיגה. (גם בישראל שימשה לוויה בעלת פרופיל ציבורי גבוה כמקור מידע, והדירה של בתו של יצחק שמיר נפרצה בעת הלוויתו, אם כי במקרה זה מדובר בגניבה למטרות כספיות בלבד, למיטב ידיעתי). 

מקרה אחד של גניבת זהות לאחר מוות שהגיע לתקשורת ב-2012 הוא של מהגר בלתי חוקי שעבד במשך 20 שנה כמאבטח בכיר בשדה תעופה בניו-ג'רזי, ארה"ב - תחת זהות שאימץ של אדם שנרצח ב-1992. הוא עבר את בדיקות הכניסה לתפקיד כיוון שהיו בידיו כל המסמכים הנדרשים, כולל תעודת הלידה ותעודת הזהות של הנרצח. 

מקרה נוסף, שהתפרסם ב-2011, הוא של בולגרי שהשתמש במשך 15 שנים בשמו ובתאריך לידתו של פעוט אמריקאי שנחטף ונרצח כשהיה בן שלוש, ב-1982. הוא התגלה בבדיקה שגרתית שמתבצעת בארה"ב ונקראת "Operation Death Match" - הרצה של נתוני דרכונים מול נתוני שמות ופרטי נפטרים. כך נתפסו גנבי זהויות של לפחות 150 נפטרים נוספים, ביניהם אנגלי בן 41 שאימץ זהות של אמריקאי שנפטר ב-1994. 

כדי להימנע מ"רוחות רפאים אנושיות" להופיע תחת שמות יקיריכם שנפטרו, ממליצים בכתבה, בכתבה ובפוסט להמעיט בכמות המידע שמתפרסם על הנפטר/ת ברשת, וליידע את כל הרשויות והגורמים הרלוונטיים, כולל חברות כרטיסי אשראי, בנקים ורשויות עירוניות וממשלתיות, בדבר המוות. 



הזווית השנייה, והקשה יותר, של הצד המכוער של מוות בעידן הדיגיטלי, היא Death Trolling  - "בריונות מוות" - תופעה שמופיעה במקום השביעי ברשימת עשרת הקהילות המטרידות ביותר שאנחנו עלולים להיתקל בהן ברחבי הרשת, שהתפרסמה באוגוסט 2012 באתר האמריקאי The Next Web (ותודה לאילת יגיל ששלחה לי את הלינק).

לשמחתי לא נתקלתי בתופעה המבחילה והמכוערת הזו באופן אישי, אבל מסתבר שדפי ואתרי הנצחה וזיכרון הופכים מטרה להרס ולבריונות שרק מוסיפה צער על צער וכאב על כאב - כמו במקרה בו אתר הנצחה לבת 17 שהתאבדה בארה"ב הושחת

אכזריות ורוע רבים אף יותר הפגין שון דאפי האנגלי, "טרול מוות" שחיפש אתרי הנצחה של ילדים על מנת להשחית אותם. הוא יצר דברים איומים כמו סרטון שהעלה ליוטיוב ובו שתל את פניה של בת 15, שהתאבדה על פסי רכבת, על רכבת נוסעת, לצלילי סדרת הילדים המצוירת הפופולרית "תומס הקטר". במקרה מזעזע אחר הוא כתב לאם שבתה בת ה-14 נפטרה מהתקף אפילפסיה: "אמא, תעזרי לי, חם כאן בגיהנום". אני מודה שקשה לי להעלות את הזוועות האלו על הכתב. שון נעצר ונכלא ל-18 שבועות - מעט מדי, לטעמי. גם נאסר עליו להשתמש ברשתות חברתיות למשך חמש שנים - אני תוהה איך האיסור הזה נאכף. 

אזכור קודם לתופעה הנוראית מופיע במהדורת חדשות של NBC בארה"ב ממרץ 2010 (ותודה לד"ר כרמל ויסמן ששלחה לי את הלינק). הם מתייחסים לאותו המקרה של בת ה-17 מארה"ב, עם ציטוטים קשים לצפייה: היא התאבדה בתלייה, ואכזריות נוראה הופגנה כלפי בני משפחתה כשהוצפו באימג'ים של חבלים ובהערות כתובות שכללו את המילה "תלייה" - אבל גם בדברים גרועים יותר, שנחסכו בכתבה הזו מהצופים: 


הכתבה מדברת גם על מקרה מזעזע נוסף, מוקדם יותר, מ-2006, ומפורסם יותר, שבעטיו בת 18, שנהרגה בארה"ב בהתנגשות כשאיבדה שליטה על הרכב בו נהגה, "זכתה" לערך בויקיפדיה משל עצמה. תמונות שצולמו במקום מותה על ידי שוטרי תנועה, הודלפו, ולא רק שהן פורסמו ברשת, אלא גם בהפגנת רשעות יוצאת דופן, נשלחו כקבצים מצורפים במייל לבני משפחתה, תחת כותרות תמימות כביכול. הופגנה כלפיהם כזו בריונות ברשת שבני המשפחה הפסיקו להשתמש באינטרנט באופן גורף, הוציאו את בתם השנייה, אחותה של הנפטרת, ממערכת החינוך והעבירו אותה לחינוך ביתי. גם כאן, התמונות הן תחת הקטגוריה של מה שאי אפשר להראות בטלוויזיה - אבל מסתבר שאפשר, לצערנו, להראות באינטרנט. 
//

יום רביעי, 11 בספטמבר 2013

אני מרצה ב-24/9 ב 14:00 בתל אביב, מוזמנים

ב-24/9 ב-14:00 אני מרצה במסגרת פסטיבל אייקון בתל אביב על "זהויות מקוונות ווירטואליות אחרי המוות", או, כפי שהייתי קוראת להרצאה אם הייתי נותנת לה את שמה בשלב מאוחר יותר: "אם לקפקא היה טוויטר". 


אשמח לראותכם. 
//

יום שני, 26 באוגוסט 2013

נפתח קורס בטנטולוגיה באוניברסיטת חיפה

יכול להיות שהמידע הבא יהיה רלוונטי לחלק מקוראי הבלוג: 
בנובמבר ייפתח באוניברסיטת חיפה קורס בטנטולוגיהמדעי האובדן, השכול והאבל





//

יום שבת, 10 באוגוסט 2013

מוות בפייסבוק, פייסבוק ומוות - חלק שני

אם אתה לא שם, אתה לא קיים?


למשתמשי פייסבוק יש אפשרות להגדיר משתמשי פייסבוק אחרים כקרובי משפחתם, ואת סוג הקירבה. אני לא זוכרת מי מאיתנו יזם את זה, אבל טל ואני הגדרנו זה את זו כאח ואחות, ולכן כשנכנסים ל"אודות" בפרופיל שלי רואים שהוא אחי: 

צילומסך - הפרופיל שלי בפייסבוק

וכשנכנסים ל"אודות" בפרופיל שלו, רואים שאני אחותו: 

צילומסך - הפרופיל של טל בפייסבוק

(שני הצדדים צריכים לאשר את הקשר המשפחתי כדי שהוא יופיע בפרופיל).

אנשים שמכירים את טל אבל לא את המשפחה וראו את הפייסבוק שלו, הבינו שיש לו אחות: אני. אנשים שנכחו בלוויה שלו ושמעו אותי מדברת, הבינו שיש לו אחות: עוד פעם אני. אבל - יש לנו עוד אחות, ענבל, שגם לא דיברה בלוויה וגם אין לה פייסבוק: שתי בחירות אישיות לגיטימיות, אבל השילוב ביניהן גרם לכך שאנשים רבים שהגיעו לשבעה פשוט לא ידעו שהיא קיימת, וחיפשו אותי, ולא ידעו שהם צריכים לחפש גם אותה. מצאתי את עצמי אומרת כל כך הרבה פעמים "יש לנו עוד אחות", שפרסמתי הבהרה בפייסבוק במהלך השבעה: "יש לנו עוד אחות, ענבל, היא פשוט לא בפייסבוק": 

צילומסך מהקיר שלי בפייסבוק, 5/3/11 (טל נהרג ב 2/3/11) 

הרגשתי שפייסבוק הפך ל"חזות הכל" ושאם בפייסבוק כתובה אחות אחת, אז כנראה שזה מה שיש לטל: אחות אחת. 

אם אתה שם, אתה קיים? 


מאקו פרסמו בעברית (ותודה לרינת קורבט על הלינק) את הסיפור שהתפרסם במקור באנגלית, על שני צעירים בני 25 - 26, ג'ורדן בוסקירק ורנדל קרוסלי, שרצחו בארה"ב צעירה בת 19, קייתלין וולף,


והעלו עדכונים בפייסבוק שלה לאחר מותה, כדי ליצור את הרושם שהיא עדיין בחיים. 


אי אפשר להבין רוצחים, אבל אפשר להבין למה הרוצחים ניסו להסוות את עקבותיהם באמצעות הפייסבוק: אם כשאתה לא שם אתה לא קיים, אז זה צריך לעבוד גם בכיוון השני: אם אתה שם, כנראה שאתה קיים. 

לא רק כלי תקשורת, גם כלי תיקשור 


כשהאזנתי לתוכנית השביעית בעונה השנייה של סדרת הרדיו המצוינת והמומלצת Digital Human ב-Radio 4 של ה-BBC, חוויתי רגע שבו, כמו בסרטים המצויירים, נדלקה לי נורה מעל הראש. ד"ר איליין קסקט אמרה (20:10): 
"דיברתי על פייסבוק כסוג של מדיום מודרני, והסיבה שהתייחסתי אליו ככזה היא שהופתעתי מהעוצמה בה המשתתפים במחקר שלי - והמטופלים השכולים שלי - שהמשיכו לתקשר דרך הפייסבוק, חוו את הפייסבוק כערוץ התקשורת הישיר והעיקרי שלהם עם הנפטרים. אז אם בעידן הויקטוריאני היית הולך לסיאנס, והיית יושב סביב שולחן והיה שם מדיום שהיה אחראי על התיקשור ועל העברת המסרים לאנשים שמעבר, אז כיום, פייסבוק הוא תופעה טכנולוגית, והוא המדיום - זה לא מדיום אנושי, זה מדיום טכנולוגי, ואנשים משתמשים באתר כמו בצינור שדרכו הם יוצרים קשר עם המתים". 
כששמעתי אותה (גילוי נאות: גם אני רואיינתי לאותה התוכנית) פתאום הבנתי שזה גם מה שאני עשיתי: באופן מודע, תייגתי את טל ושמתי תכנים על הקיר שלו כדי שהחברים שלו יראו וידעו, ויחד עם זאת, באופן לא מודע, תייגתי את טל ושמתי לו תכנים על הקיר כדי שהוא יראה, כדי שהוא ידע.  

גילי מוסינזון העלה סטטוס מרגש בפייסבוק שלו ביום השנה למותו של אביו, הסופר והמחזאי יגאל מוסינזון, שמדגים, בעיני, בדיוק את מה שמדברת עליו ד"ר קסקט: 

צילומסך מפייסבוק, מאי 2013

מצד אחד גילי מודע לכך שאבא שלו לא נמצא בפייסבוק: "ידוע לי שלפוסט הזה, אתה לא תעשה לייק, ובטח לא שר, ומה שבטוח הוא, שבגן עדן אין אינטרנט", ומצד שני, גילי כותב את הפוסט הזה לאבא שלו בפייסבוק, מתקשר איתו דרך פייסבוק. 

מי שמתפעל את פרופיל הפייסבוק של תאיר ראדה, שנרצחה בדצמבר 2006 כשהיתה בת 13 וחצי, לוקח את התיקשור צעד אחד קדימה ומפרסם סטטוסים בשמה גם שנים רבות לאחר מותה:  

סטטוס שתאיר ראדה העלתה (מן האוב?) בפורים, פברואר 2013 

ותודה לתום אשחר ששלח לי את הלינק.

התמונות, קטעי הוידאו והסטטוסים נכתבים לא רק מהפרופיל של תאיר, ולא רק כביכול על ידה בגוף ראשון ("קליפ הבת מצווה שלי" ולא "קליפ הבת מצווה שלה") - אלא כביכול על ידה לאחר מותה בזמן הווה, ורובנו ימצאו אותם מטרידים וקשים לקריאה:  

סטטוס שעלה בקיר של תאיר ראדה בחנוכה, דצמבר 2012 

"יצאתי רק לרגע מהחושך, כדי לומר לכולם שבת שלום ושתזכרו מחר, בערב חנוכה, חג האורים, לחשוב גם עלי שאני רוצה כבר גם לא לפחד יותר ולצאת מהחושך אל האור. מקווה שקולי ישמע ותגמר כבר התקופה הארוכה הזו שלי בחושך" 
מקריאה בקיר לא ברור האם עורכת הדין שלה מתחזקת את הפרופיל או בני משפחתה, לא ברור האם זה חלק מקמפיין מחושב המיועד להשאיר את הרצח בכותרות, או שזה ערוץ תקשורת שמבחינת בני המשפחה הוא לגיטימי ומשמש לתיעול כאבם, או כאמצעי לביטוי הביקורת הרבה שיש להם על החקירה בפרשה. 
כתבתי הודעה למי שמתפעל/ת את הפרופיל וטרם קיבלתי מענה - אעדכן.  

עדכון נובמבר 2015: אילנה, אמה של תאיר, רואיינה על ידי רן שריג ודנה ספקטור ברדיו 103 fm ואמרה שיש קבוצת אנשים שעומדת מאחורי הפרופיל הזה, ושהוא אינו מופעל על ידי המשפחה. אילנה אמרה שלה עצמה אין פייסבוק, ושהקריאו לה בעבר פוסטים שהתפרסמו בפרופיל הזה. כתבתי פוסט בנושא

עדכון דצמבר 2015: הפרופיל של תאיר ירד. כתבתי פוסט בנושא

היום יום הולדת 


יום הולדת הוא יום טוב לסינון: דרך יעילה לדעת מי מבין חברי הפייסבוק של הנפטר אכן הכיר את הנפטר, ולכן יום הולדתו הוא תזכורת מכאיבה עבורו להיעדרו, ומי לא הכיר את הנפטר, והם רק חברי פייסבוק, ולכן יום הולדתו הוא רק עוד משהו שהפייסבוק מציג בפניו, והוא חש צורך לברך אדם שהוא בעצם אינו מכיר. 

אבי כהן נהרג באוגוסט 2012. יום הולדתו חל באפריל 2013 וידידי דורון אופק היטיב לתאר את תחושותיו באותו יום: 


הנה מספר דוגמאות לבליל שנוצר על הקיר של אבי כהן באפריל 2013, כשמונה חודשים לאחר שנהרג: 

ברכת יום הולדת על הקיר של אבי כהן, אפריל 2013, ממישהו/י שאינו/ה מודע/ת לכך שנהרג

ברכת יום הולדת על אותו הקיר, באותו היום, מחבר שכואב את מותו

ברכת יום הולדת על הקיר ממישהו/י שאינו/ה מודע/ת לכך שאבי נהרג

ברכת יום הולדת על אותו הקיר, באותו היום, מחברה שאבי חסר לה

ברכה נוספת, דומה אך שונה, ממישהו/י שאינו/ה מודע/ת לכך שאבי נהרג

חברה מתגעגעת לאבי ביום הולדתו 

שלושה חברי/ות פייסבוק, שככל הנראה לא באמת הכירו את אבי, מברכים/ות אותו ליום הולדתו 

חברה מתקשרת עם אבי ביום הולדתו

חבר/ת פייסבוק מברך/ת את אבי בברכה גנרית ליום הולדתו

חבר מתייחד עם זכרו של אבי ביום הולדתו 

חבר/ת פייסבוק שאינו/ה מודע/ת למותו, מקדיש/ה לאבי שיר ליום הולדתו 

חבר של אבי מקדיש מחשבה ורגש ביום הולדתו, ומתקשר אותם דרך הקיר

ובו זמנית, חבר/ת פייסבוק של אבי מקשט/ת את הקיר שלו בבלון. 

חווית קריאה מטרידה, בעיני ובעיני דורון - אבל דווקא לא בעיני לילך כהן שילה, בתו של אבי, בראיון ל"אבק דיגיטלי": 
"היה כיף לראות את כל הברכות, מרגש לראות כמה אהבו אותו ועדיין אוהבים ומתגעגעים. ... מי שלא יודע שהוא נהרג, כנראה מכר ולא היה מספיק קרוב אליו, אז לא כזה אכפת לי אם יודע או לא. היו לו אלפי חברים בפייסבוק! לא כולם קרובים..." 
 כמו שכתבתי בחלקו הראשון של הפוסט הזה על מוות בפייסבוק, פייסבוק ומוות - אנחנו רואים שוב ושוב שזו חוויה אישית: מה שגורם לאי נוחות אצל אדם אחד, גורם לנחת אצל אדם אחר. 

פייסבוק מאפשר לברך מישהו/י ליום הולדתו/ה היישר מתוך הקיר, בלי ה"טירחה" של להיכנס לפרופיל של החבר/ה שחוגג יום הולדת באותו יום. אני ממליצה לא להשתמש באפשרות הזו, וכן להיכנס באופן יזום לפרופיל של החבר/ה לפחות פעם בשנה, ביום ההולדת - אם קרה אסון, לפחות תדעו. זה רלוונטי במיוחד אם זה מישהו/י שאתם לא כל כך מכירים, או מישהו/י שמזמן לא נכנסתם לפרופיל שלו/ה. 


כיוון שעדיין אין אתיקה וכללי התנהגות ברורים לגבי התייחסות לנפטרים בפייסבוק בכלל ובימי ההולדת שלהם בפרט, התהיות בנושא עולות אפילו בדיונים בנושאים שונים לחלוטין, כמו בקהילת אוכל כשר ב-ynet, ותודה לצח בן יהודה ששלח לי את הלינק

צילומסך מתוך פרסום בקהילת אוכל כשר ב-ynet, נובמבר 2011 

"שלשום קיבלתי מהפייסבוק תזכורת על יום הולדת לחברה שנפטרה"
"לפני כשבועיים היה צריך להיות לה יומולדת. אז במקום לרשום לה יומולדת שמח, כולנו העלינו זכרונות והעלינו קליפים של המוסיקה שהיא אהבה וכו'"
"החברים החלו לרשום בדף שלו מילות געגוע, ומדי פעם עלה על הקיר שלי סטטוס קורע לב. מדי שנה הפייסבוק גם מזכיר שיש לו יומולדת, ואז יש תכונה ערה יותר בדף שלו. ומה חמוץ פה? שבטיוליו בעולם רכש לו כמה חברים מחו"ל. אלה כותבים לו הודעות מקסימות, ומאחלים לו חיים מאושרים. לאף אחד אין את האומץ לתרגם להם את הודעת האבל המקורית, ולהסביר להם שהוא כבר לא יענה להם בלייק. ועוד בהקשר זה - כמה מילים שליליות על הברכות האוטומטיות שנשלחות מחלק מהאנשים: מילא זה שאישי זה לא, בפייסבוק אתה ממילא רק יוצא ידי חובה בברכת יום ההולדת, הקרובים באמת הרי מתקשרים (אם לא חוגגים איתך). אבל כשברכה אוטומטית עליזה ומלאת בלונים כזו קופצת אצלו בקיר - אני ממש מתעצבנת"

אני מסכימה עם אותה הגולשת - גם אותי זה מעצבן.
כשאנשים כותבים על הקיר של טל ביום הולדתו איחולים הקשורים להמשך חייו, אני יודעת שהם לא יודעים שהוא כבר לא חי, ולכן אני יודעת שהם לא מכירים אותו. ואז זה מעצבן ומעציב אותי, שיש כל כך הרבה אנשים שמכירים את טל ואוהבים אותו והיו שמחים להיות חברי פייסבוק שלו והם לא - ויש כל מיני פרופילים פיקטיביים או אנשים שאין להם מושג מי הוא, שהם כן חברי פייסבוק שלו. 

יוסי פינק כתב ב"אייס" על חווית הפייסבוק בימי הולדת של נפטרים, ותודה לרוני קיבס על הלינק:  


הלינק שהוא מפנה אליו בכתבה, הפרופיל של אלונה קורן, כבר לא זמין. אני מקווה שזה כתוצאה מבחירה מודעת של משפחתה, ולא כתוצאה מתעלולי פייסבוק. 

כשקוראים את הכותרת: "המקרה הכי מוזר שנתקלתי בו בפייסבוק - תהיו מוכנים להלם", צריך לזכור שטור הדעה הזה התפרסם במרץ 2012. כיום, קשה להאמין שסיפור כזה היה מקבל כותרת כזו: הסטטיסטיקות מדברות על כך ששלושה משתמשי פייסבוק מתים בכל דקה, מה שאומר שכולנו כבר מוקפים בפרופילים של אנשים שאינם בין החיים, וקרוב לוודאי שרובנו כבר חווינו יומולדת של חבר פייסבוק שנפטר. 

"עשיתי לייק לאזכרה" 


אלון מטריקין-גולד הדהים אותי בדיוק וברגישות שבו התבטא בקטע ה Spoken-word שלו, שבוצע באפריל 2012 בערב Slam Poetry בתל אביב: "עשיתי לייק לאזכרה": 


"אין מוות בפייסבוק, יש רק איוונט ללוויה. אין צער או כאב, יש רק סטטוס שמעדכן על שינוי מועד האזכרה. כנגד כל חוקי הטבע, המוות שלה לא מונע ממנה להמשיך ולקבל הודעות, לשלוח מסרים ולעדכן מתי אמור להיות לה יומולדת. כל המוות שלה הצטמצם לכדי שינוי סטטוס, וכמו רוח רפאים, היא מסתובבת בין כל החברים שלי, ונטמעת בנוף. 
 ...
אני שולח לה שירים ותמונות מעבר לדפי החושך, מחכה שהיא תגיב, עד שהיא תגיד 'יש לי היום יום הולדת, אולי אתה רוצה לכתוב לי על הקיר?'"   

זה היה החלק השני. לקריאת החלק הראשון על מוות בפייסבוק, פייסבוק ומוות, לחצו כאן.  

//

יום רביעי, 7 באוגוסט 2013

יולי 2013: כתבה על הבלוג ועלי התפרסמה בהארץ באנגלית

כתבה על הבלוג ועלי התפרסמה בהארץ באנגלית, לקראת ההרצאה שלי באנגלית שהתקיימה בקמפוס של גוגל בתל אביב: 


מוזמנים ליצור איתי קשר לתיאום הרצאות, בעברית או באנגלית, במייל: death.in.digital.era@gmail.com
//