כל החומרים בבלוג עומדים לרשותך בחינם. הם מסודרים לפי נושאים בתפריט מימין, כדאי לגלול מלמעלה למטה על מנת לראות את כל האפשרויות

יום שבת, 16 במרץ 2013

"מראה שחורה", עונה 2, פרק 1 - תגובה לביקורת של מורן שריר בהארץ

ב 10/3/13 מורן שריר כתב ביקורת על הפרק הראשון בעונה השנייה של "מראה שחורה": "איש מת מהלך בפייסבוק". הביקורת נפתחת במילים:  
"לפני כמה חודשים נפטר מישהו מהפייסבוק שלי. לא הכרתי אותו אבל בגלל פייסבוק ידעתי שהוא קיים ולכן כשהוא מת, ידעתי גם שהוא מת. בלילה הראשון אחרי שהוא נפטר הוא היה זמין לשיחה. נקודה ירוקה מסמנת־חיים היתה דלוקה ליד השם שלו והזמינה אותי לשלוח לו היי . חשבתי לפנות אליו אבל ויתרתי. לא בא לי להתעסק עם המתים, שינוח על משכבו בכיף. מאז כל כמה זמן יש נקודה ירוקה ליד השם שלו. לא הכרתי אותו בחייו ולכן הוא לא חסר לי במותו אבל נחמד לדעת שהוא עדיין קיים, שהוא לא באמת מת, שאם אני רוצה אני יכול פשוט לפנות אליו ולדבר אתו".
בפוסט שלי "אחרי המוות: זהירות ותשומת לב" אני מדברת בדיוק על זה: אם אתם משתמשים במחשב של מישהו שנפטר או משתמשים בחשבון שלו אחרי מותו מהמחשב שלכם, חשוב לוודא שאתם Off בצ'ט. 

אבל לא על זה רציתי לכתוב הפעם, אלא על המשך דבריו: 
"העונה הראשונה של “מראה שחורה” הוכתרה בכל מקום כ”חשובה”.

בסדרת הכתבות שכתבתי לפני כשנתיים והתפרסמה בויינט, העליתי בכתבה "אפשר לחיות אחרי המוות. כמעט" (שנכתבה בשיתוף עם יהונתן זילבר) קישור לסרטון של Envoy, שהציעו מוצר דומה לזה שמתואר בפרק "Be Right Back" (שודר באנגליה ב-Channel 4 ובישראל בהוט VOD). המוצר ש-Envoy הציעו התגלה כלא אמיתי: פרויקט של האמן מקס בט (הראיון איתו ב-Mother Board ממנו ציטטנו בכתבה לא זמין - מזל שיש ארכיון). בט דיבר עם כמה מהמהנדסים העובדים בפייסבוק והופתע לגלות שרוב מה שמוצג בסרטון שלו כבר היה אפשרי אז, מלבד דבר אחד: לא היתה עדיין את הטכנולוגיה לחזות או לשחזר סלנג. יכול להיות שאם היה יוזם את הפרויקט היום ולא לפני שנתיים, הוא היה מקבל תשובות אחרות. 

יש אתרים המציעים שירותים דומים לאלו המופיעים בפרק, והם כן כבר קיימים באמת. DeadSocial מציע להכין מראש ציוצים שיפורסמו בטוויטר רק אחרי מות בעל החשבון. השירות אפשרי גם למשתמשי פייסבוק ולינקדאין, וניתן לצרף להודעות גם תמונות או וידאו. החברה העלתה לבלוג שלה פוסט בעקבות שידור הפרק, המסביר את ההבדל בינה ובין המודל שצ'רלי ברוק יצר בסדרה. 

רשימת חברות המציעות שירותי משלוח הודעות לאחר המוות יש בפוסט שלי: "השארת הודעות שיישלחו אחרי המוות". 


Liveson מציעה מודל הקרוב יותר לזה המתואר בסדרה: לאחר המוות, לא יתפרסמו בטוויטר ציוצים שחוברו מראש, אלא ציוצים חדשים. בדומה למוצרים שהומצאו בפרק, שירות זה משתמש באינטליגנציה מלאכותית. Liveson מנתחת את פיד הטוויטר, לומדת את המשתמש ומפרסמת ציוצים בשמו. הציוצים יתחילו להופיע בחשבון המשתמש עוד בחייו כדי שיוכל לתת למערכת משוב, וכך לשפר את הציוצים שיתפרסמו כשכבר לא יהיה בסביבה. השירות החדש, המיועד למשתמשי טוויטר בלבד, מתחיל את פעילותו החודש - מרץ 2013, וכבר זכה לקריקטורה מוצלחת:
קריקטורה מאת מט בורס 

Liveson הוא פרי שיתוף פעולה בין משרד פרסום לונדוני, Lean Mean Fighting Machine, ובין אוניברסיטת Queen Mary בלונדון. כתבה על המוצר החדש התפרסמה ב 21/2/13 ב-Huffington Post. הכתבת, ביאנקה בוסקר, מצטטת את דייב בדווד, אחד מהשותפים במשרד פרסום זה:
"עם חלוף השנים, אני מקווה שחשבון ה-Liveson שלך יהיה כמו התאום המקוון שלך"
מה שגם מזכיר את האפליקציה הותיקה יותר That Can Be My Next Tweet, אשר 
"תחולל את הציוצים העתידיים שלך, על בסיס ה-DNA של הציוצים הקודמים שפרסמת" 
וגם מוביל לחברה MyCyberTwin:
"המשימה שלנו היא לתת לכל אדם וחברה את היכולת ליצור בקלות אינטליגנציה מלאכותית מתקדמת, שתדע מה שהם יודעים, ותתפקד בשמם. אנחנו רוצים ש-MyCyberTwin תחיה על פני כל הרשת, ותקל על אנשים בכך שתדבר במקומם ותמלא במקומם משימות". 
שירות דומה מציעה Replicants:
"התקינו בוט בחשבון הרשת החברתית החביבה עליכם והפכו להעתק מדויק של עצמכם"
גם כאן נעשה שימוש באינטליגנציה מלאכותית, וגם כאן השימוש אפשרי בטוויטר או פייסבוק, אבל קהל היעד הוא דווקא לא משתמשים מתים אלא חיים: 
"המטרה היא שהבוט יחקה את פעילות המשתמש, ישפר את השימוש שלו בחשבון שלו ברשת החברתית ויצור קשרים חדשים עם משתמשים נוספים. הכוונה אינה ליצור זהות פיקטיבית, אלא לשמש כתוספת למשתמש האמיתי, מעין פרוטזה וירטואלית שהוא יכול לשנות כרצונו, במטרה להגדיל את המוניטין שלו ברשת". 
המילים בהן בחר האתר לסיים את התיאור העצמי שלו הן אולי המעניינות ביותר: 
"הבוט יכול להיתפס כאיום, כיוון שהוא יכול לפרום אף יותר את המציאות של מי הוא מי בסייברספייס, להסיר את המסכות מעל רמאויות ולהראות לנו את דלות האינטראקציות שלנו ברשתות האלו, הקרויות "חברתיות"".   
שירות בכיוון אחר מציע האתר TheTweetHereafter, שמלקט את הציוצים האחרונים של אנשים מפורסמים, ידועים לשמצה, ראויים להערכה או בעלי ערך חדשותי. 

אבל נחזור לטקסט של מורן שריר. הביקורת מסתיימת במילים:  

"העונה הראשונה של “מראה שחורה” הוכתרה בכל מקום כ”חשובה”. העונה הנוכחית, יודעת שהיא המשך לעונה “חשובה” ושאין לה ערך אם היא עצמה לא תהיה “חשובה”. רואים שהעונה הזאת מרגישה מחויבת לחקוק איזו אמירה נחרצת על העידן שבו אנחנו חיים, היא משתדלת להיות מטרידה, מצמררת, חשובה. סרטי טלוויזיה, כמו בני האדם, לא יכולים להחליט בעצמם שהם חשובים".
מורן, אולי מקסימום החשיפה שלך לנושאים האלו, של מוות בעידן הדיגיטלי וחיים ברשת אחרי המוות, מסתכם עד כה באותו חבר פייסבוק שנפטר והצ'ט שלו מופיע כזמין מדי פעם. אולי רשימת האתרים שפרשתי כאן נראית לך ביזרית, אזוטרית, שולית, לא הכרחית. אבל כששלושה משתמשי פייסבוק מתים בכל דקה, וברוב המקרים משאירים אחריהם סבך פילוסופי, אתי, טכני, משפטי ורגשי, הנושאים האלו חשובים. חשובים מאד. 

הטריילר לפרק: 





תודה לד"ר ארז כהן, ד"ר רועי צזנה, אנדריאנה קסימטיס ותומר ליכטש על חלק מהלינקים המופיעים כאן. ותודה לאנשים הרבים שכתבו לי על שידור הפרק, ובמיוחד לאיילת הכהן. 

יום רביעי, 13 במרץ 2013

המדיניות של גוגל - עדכון

המדיניות של גוגל במקרה של מות משתמש בעל חשבון gmail ידועה. הנחיות מפורטות מפורסמות בתמיכה של משתמשי ג'ימייל Accessing a deceased person's mail (ומופיעות בעברית אצלי בבלוג, במדריך הטכני). 


המדיניות של גוגל במקרה של מות משתמש בעל חשבון YouTube, לעומת זאת, פורסמה ולאחר מכן הוסרה


אם תחפשו את המילה Deceased (נפטר) בתמיכה של משתמשי Youtube, תקבלו את ההודעה "המילה שחיפשת לא מופיעה". 

גם חיפוש בתמיכה של משתמשי Blogger מניב את אותה התוצאה: המילה Deceased לא מופיעה

שאלתי את דוברות גוגל העולמית - ב-22/7/12, 23/7/12, 4/12/12 וב-12/2/13 - האם יש מדיניות אחידה התקפה לגבי כל מוצרי גוגל, או שהמדיניות משתנה ממוצר למוצר? ומדוע המדיניות מפורסמת רק לגבי משתמשי המייל? טרם קיבלתי תשובה. 

פנייה לפול סולומון, מנהל התקשורת ומערך הדוברות של גוגל ביוון ובישראל, הניבה, לעומת זאת, תשובה מיידית:

המדיניות של גוגל אחידה, תקפה לגבי כל מוצריה ומופיעה בתמיכה הכללית, תחת "חשבונות משתמש". מר סולומון גם ציין,
ביטחון המשתמשים ושמירה על פרטיותם חיונית עבורנו, ואנחנו פועלים באופן בלתי פוסק על מנת לזכות באמונם. המשמעות של זה היא שהמשתמשים נמצאים במקום הראשון בסדר העדיפויות כשאנחנו מקבלים בקשה לקבלת מידע אישי, אפילו אם היא מגיעה ממשפחה שכולה. חשוב למשתמשי גוגל לדעת את זה, שגם אחרי מותם, אנחנו נאבטח את האינפורמציה שלהם ונכבד את האינטרסים הסבירים שלהם לגבי פרטיותם. אנחנו לא נספק אינפורמציה פרטית השמורה בחשבון משתמש של גוגל לבני משפחתו אלא אם בית משפט בארה"ב יורה לנו על כך. ... אנחנו ממשיכים לחקור פתרונות אפשריים נוספים לנושא קשה זה. 
הסבתי את תשומת לבו לכך שאופן פרסום המדיניות כיום עלול ליצור רושם מטעה: גולש שמחפש ומוצא בתמיכת ג'ימייל את המילה "נפטר", מבין  שיש לגוגל מדיניות לגבי משתמשי ג'ימייל. אם לאחר מכן יחפש ביוטיוב את אותה המילה ולא ימצא אותה, קרוב לוודאי שיסיק מכך שאין לגוגל מדיניות לגבי משתמשי יוטיוב, ולא שיש מדיניות, רק שהיא מופיעה במקום אחר. קשה לי להאמין שהגולש יבין לבד שעליו לחפש את המילה שוב, אבל בתמיכה אחרת, ושהתשובה שתתקבל שם תהיה תקפה גם לגבי משתמשי יוטיוב. במיוחד אם הגולש אבל, ואולי לא בקיא בחיפושים אינטרנטיים. 

מר סולומון הבטיח לי כי יעביר את הצעתי, לכלול את המדיניות בתמיכה של כל מוצר ומוצר, לגורמים הרלוונטיים בגוגל העולמית. 

אמשיך לעדכן. 

יום שלישי, 12 במרץ 2013

שינוי במדיניות הישראלית - לפני הטרגדיה הישראלית הראשונה

נפגשתי ברמו"ט - הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים - בסוף פברואר 2013 עם עו"ד עמית אשכנזי, היועץ המשפטי, ועם עו"ד ניר גרסון, ממונה הטכנולוגיה. 

בפברואר 2013 אישר הסנאט הצעת חוק בוירגי'ניה שתקל על הורים שכולים (או אפוטרופסים) לקבל גישה לרשתות החברתיות של ילדיהם, אם מתו בעודם קטינים. מי ש"הניעו את הגלגלים" במקרה הזו הם ההורים האבלים ריקי ודיאן רש, שכמהים לדעת מה הביא את בנם בן ה-15, אריק, להתאבד. פייסבוק, ששומרת על פרטיותו של אריק גם לאחר מותו, מסרבת לתת להם את הסיסמה. 

בפגישה אמרתי: "בואו לא נחכה לטרגדיה הישראלית הראשונה כדי ש'תניע את גלגלי המערכת'. בואו נתחיל להניע אותם כבר עכשיו". 
  1. בשלב הראשון, זאת נראית לי דרישה בסיסית ולא מוגזמת, שכל ספקית אינטרנט ישראלית תפרסם ברשת את המדיניות שלה במקרה של מוות של משתמש. גם למשתמשים מגיע לדעת מהי המדיניות של הספקית בעודם בחיים (אולי המדיניות שלה לא תמצא חן בעיני הלקוחות, ברגע שידעו אותה?), וגם לבני משפחתם ויקיריהם מגיע לדעת מהי המדיניות של הספקית, במקרה שיקרה אסון חס וחלילה, והם יצטרכו לפנות אליה כדי לקבל גישה למה שהנפטר השאיר אחריו במחשב או ברשת.

    אני ממשיכה להפיץ את הנתונים שאספתי משמונה החברות הישראליות המפורטות במדריך הטכני ובזווית הישראלית, אבל חשוב שהמידע הזה יהיה נגיש לציבור הרחב לא רק דרך הבלוג האישי שלי. כמו כן, אני ממשיכה לעדכן את הרשימה - למשל, פניתי לסלונה כבר פעמיים בשאלה מהי המדיניות שלהם במקרה של מות משתמש/ת, ב-21/1/13 וב-12/2/13, וטרם קיבלתי תשובה.

    אם תהיה דרישה רגולטורית שכל הספקיות: א. ידעו בעצמן מהי המדיניות שלהן, ב. יפרסמו את המדיניות שלהן ברשת, כבר התקדמנו במשהו.
  2. בשלב השני, אני סבורה שיש ליצור ברירת מחדל: בדומה לתיבה שיש לסמן כ"אישור תנאי השימוש" בעת הצטרפות לשירות אינטרנטי כלשהו, יש להציג תיבה נוספת, שתהיה חובה לסמן גם אותה, שתתייחס להבעת רצונו של המצטרף לגבי העיזבון הדיגיטלי שלו בספקית זו (לתת גישה או לא במקרה שקורה לו משהו חלילה, ואם כן אז למי).
  3. במקביל, יש לפעול למען הכללת ההתייחסות לנכסים דיגיטליים ווירטואליים בדיני ירושה והורשה, וכן לעודד שימוש בחברות המציעות פתרונות לניהול העיזבון הדיגיטלי על ידי הכללת צוואה דיגיטלית בין הצוואות התקפות בישראל מבחינה חוקית (כרגע הצוואה היחידה שבית המשפט יתייחס אליה היא כזאת שמודפסת על דף נייר - בית המשפט לא יתייחס לצוואה דיגיטלית, אפילו אם היא נחתמה בחתימה דיגיטלית מאושרת. הרחבה אפשר למצוא בפוסט הצד המשפטי).  
השיחה היתה מעניינת ועלו בה סוגיות כמו עיזבון דיגיטלי, הזכות לפרטיות, הזכות לעיון לאחר המוות וההבדל בין חקיקה בישראל וחקיקה בארצות הברית. 

לאחר מכן היתה לי פגישה נוספת במשרד המשפטים

אעדכן בהתפתחויות. 

יום ראשון, 10 במרץ 2013

איך מטפלים במחשב של קרוב שנפטר? ההתמודדות שלי

התמודדות עם עיזבון דיגיטלי היא עניין רגיש, קשה, סבוך ומאוד אישי. כשלקחתי על עצמי לעבור על המחשב האישי של אחי, שנהרג מפגיעת רכב בתחילת 2011, הרגשתי מאוד בודדה, כאילו שאני הראשונה בעולם שמתמודדת עם המטען הכבד הזה (מה שכמובן עובדתית לא נכון, אבל כך הרגשתי אז). אם גם אתם נמצאים במצב העצוב הזה, אני רוצה לחלוק אתכם את הדרך שבה אני התמודדתי עם העיזבון של אחי. יש כמובן מספר רב של דרכים לעשות זאת, ושום דרך לא טובה יותר מרעותה. זו פשוט היתה הדרך שלי.  

אחי נהרג כשהיה בן 55 וחצי, גרוש, עם שני ילדים בתחילת שנות העשרים שלהם, גבר שחי חיים מלאים וגדושים בקשרים אישיים ומקצועיים, עם יכולת יוצאת דופן לגעת בחיים של אנשים רבים. 

היה לי ברור שאני חייבת לעבור על המחשבים שלו לפני שאני מעבירה אותם הלאה לילדיו על מנת "לקפל" אחריו את חייו בצורה מכובדת. היו חומרים מקצועיים שהיו מצויים על המחשבים שלו שהיה לי חשוב להעביר לקולגות שלו, חברים שלו פנו אלי בבקשות להסיר תכתובות אישיות, וקיבלתי פניות מחברים ומכרים לקבל עותקים מתמונות שטל צילם ולא הספיק להעביר אליהם.



במייל

נכנסתי לכל אחת מכתובות המייל של אחי וביצעתי בכולן את אותו התהליך: 
  1. באמצעות שדה החיפוש שכל שירות דוא"ל מציע חיפשתי גם את כתובות המייל וגם את השמות של מי שביקשו שאמחק את התכתובות שהיו בין טל לבינם. ברגע שהשם או כתובת המייל הופיעו, מחקתי את המיילים האלו, גם מתיקיית הדואר הנכנס וגם מתיקיית הדואר היוצא, מבלי לקרוא אותם. (הכוונה כמובן למחיקה בלתי הפיכה - למחיקה מוחלטת - ולא להעברה לתיקיית "פריטים שנמחקו"). 
  2. סידרתי את המיילים על פי שם השולח, ופתחתי את המייל הראשון מכל שולחת בעלת שם נשי:
    אם זו היתה תכתובת עניינית - מקצועית, לא נגעתי במיילים האלו ולא פתחתי מיילים נוספים מאותה שולחת.
    אם זו היתה תכתובת אישית - פרטית, סגרתי את המייל ברגע שזיהיתי שבכך מדובר, כדי שלא אקרא מעבר למינימום ההכרחי הנדרש לצרכי זיהוי, ומחקתי את כל המיילים שהתקבלו מאותה השולחת - מבלי לקרוא אותם(אז אם יצאת עם אחי ואת קוראת את הפוסט הזה - תדעי שאף אחד חוץ משניכם לא קרא את התכתובות ביניכם).
    המשכתי כך לגבי כל שם ושם בתיבת הדואר הנכנס. 
  3. פעלתי באופן זהה למתואר בסעיף 2, אבל הפעם בתיבת הדואר היוצא: סידרתי את המיילים על פי שם הנמען, פתחתי מייל ראשון אל כל נמענת בעלת שם נשי, וחזרתי על התהליך המתואר בסעיף הקודם. 
תמונה שמצאתי ברשת המדגימה את התהליך - זה לא צילומסך של המייל של אחי. 


על המחשב

  • נכנסתי לתיקיות התמונות (למזלי אחי היה מאוד מסודר, מה שהקל על החיפוש), והשתמשתי באופציית החיפוש שמערכת ההפעלה מציעה על מנת לאתר הן את התמונות שנתבקשתי למחוק והן את התמונות שהתבקשתי להעביר מהן עותקים. 
    לפעמים החיפוש הצריך מספר מילות חיפוש או ערכי חיפוש: שם המצולם/מת / שם דגם האופנוע שצולם / תאריך הצילום / מקום הצילום וכו', ולכן ביקשתי לקבל כמה שיותר פרטים ונתונים, כדי שאוכל לאתר את התמונות המבוקשות. לשמחתי הצלחתי לאתר את כל התמונות, אם כי לפעמים זה לקח יותר זמן משחשבתי. 
  • איתרתי תמונות וקבצים שחשבתי שחברים וקולגות של טל ירצו לקבל לידיהם - תמונות שלהם עם טל, תמונות שטל צילם אותם וכולי - ודאגתי להעביר עותקים לידיהם.  

גישה אחרת מאוד

אני מודה שהיה לי קשה לקרוא על הבחירות שעשתה המשפחה של אליסון אטקינס, הקנדית בת ה-16, לאחר מותה ביולי 2012 ממחלת מעיים קשה, כי מצטייר מהן כאילו אליסון רצתה לשמור לעצמה דברים מסוימים גם לאחר מותה, ומשפחתה לא כיבדה את רצונה: 
אחותה של אליסון לא יכלה להיכנס לפייסבוק שלה מבלי שתהיה לה גישה לחשבון המייל של אליסון ביאהו!. אבל כשניסתה להיכנס ליאהו, היא נתקלה בסדרה של שאלות אבטחה מאתגרות שאליסון וידאה שיהיו שם, והיא לא הצליחה לענות עליהן: "אני חושדת שאליסון ענתה בכוונה תשובות שגויות על שאלות אלו. מאד ערמומי מצידה". אותו הדבר קרה גם עם החשבון של אליסון בהוטמייל". ... "אחותה גילתה כמה מהמחשבות והתחושות האינטימיות ביותר של אליסון: בחשבון ה-Tumbler שלה, אחותה מצאה בלוג נוסף, מוגן בסיסמה, שהכותרת שלו היא "אתם לא רוצים לדעת".  
בעיני, זהו תמרור מאוד ברור של "אל תיכנסו". משפחתה של אליסון לא חשבה כמוני וכן נכנסה לבלוג זה, ובתוכו מצאה פוסטים שאחותה הגדירה כ"אפלים". 


אליסון אטקינס

אליסון היתה רתוקה למיטתה וידעה שהיא חולה מאד, היא לא נהרגה בפתאומיות כמו אחי. ממה שאני מבינה מהכתבה, כן חלפו במוחה מחשבות לגבי העיזבון הדיגיטלי שלה, והיא כן בחרה לא רק שלא להשאיר לבני משפחתה את הסיסמאות שלה, אלא אף לנסות ולהקשות עליהם את הכניסה למרחב הוירטואלי שלה.
שוב, אני לא שופטת את משפחת אטקינס בכאבם העצום, ויכול להיות שגם מפאת גילה הצעיר של אליסון, בני משפחתה הרגישו שיש להם זכות להיכנס לחייה הדיגיטליים, המקוונים והוירטואליים, לאחר מותה.

אתם לא לבד


חשוב לי שאם יש אנשים שאיבדו את יקיריהם ומסתובבים ברשת עכשיו שמגיעים לקרוא את הפוסט הזה, שהוא אולי יעזור להם, גם אם הם יבחרו בחירות שונות לחלוטין משלי, רק מעצם הידיעה שהם לא לבד בהתמודדות הקשה הזו. אתם מוזמנים לשלוח אלי (גם אנונימית) את ההתמודדות שלכם עם עיזבון דיגיטלי, או לכתוב אותה כאן בתגובות - אולי עצם הקריאה על כך תקל על מתמודדים נוספים.

התמודדות עם עיזבון דיגיטלי היא קשה ומכאיבה, וחלק מהקושי נובע בעיני מכך שעוד אין הכרה בנושא: לפני שאתה נכנס לעיזבון הפיזי של הנפטר (בית / דירה), יש ידיעה קולקטיבית שזה הולך להיות קשה, עצוב וכואב. מכינים אותך לכך. אתה מכין את עצמך לכך.

עדיין אין ידיעה קולקטיבית לכך שכניסה לעיזבון הדיגיטלי של הנפטר הולכת להיות קשה, עצובה וכואבת (וטומנת בחובה גם קשיים טכניים לעיתים), והסביבה עוד לא יודעת שעליה להכין אותך לכך ולתמוך בך תוך כדי, וגם אתה עוד לא יודע להכין את עצמך לקראת זאת. אני מקווה שלפחות באספקט הזה אני מסייעת כאן לאחרים. אני ממליצה לקרוא את הפוסט שלי אחרי המוות: זהירות ותשומת לב לפני כניסה כלשהי לעיזבון הדיגיטלי. מידע נוסף שיוכל להיות לכם לעזר נמצא בפוסט המדריך הטכני

עדכון אוגוסט 2014: כתבתי מדריך להתמודדות דיגיטלית לאחר מוות. ניתן לקרוא, לשמור, להוריד ולהדפיס אותו בכל עת וללא עלות. 

יום שני, 4 במרץ 2013

איך מודיעים על מוות בעידן מקוון? - חלק ב'

קבלת ידיעה על מוות היא תמיד קשה. אבל האם יש הבדל, מבחינתנו כמקבלי הידיעה, בין לשמוע אותה בטלפון, לבין לקרוא אותה כמודעת אבל מודפסת בעיתון, לבין לקרוא אותה בסמס, לבין לקרוא אותה במייל, לבין לקרוא אותה כציוץ בטוויטר, לבין לקרוא אותה כידיעה בפייסבוק שמופיעה לנו בפיד, לבין לקבל הזמנה לאירוע בפייסבוק שמיידע אותנו על מוות או מזמין אותנו ללוויה? 

האם יש צורך במוסכמות חברתיות דיגיטליות חדשות לגבי מה מקובל או מנומס ומה לא? 



המוסכמות החברתיות כבר השתנו בעידן הדיגיטלי באופן חלקי: בעבר, היה מקובל לברך ליום ההולדת או לשנה החדשה בשיחת טלפון. כיום, לגיטימי לשלוח סמס או מייל במקום להתקשר, או, בקרב המשתמשים בפייסבוק, לכתוב על הקיר (טיימליין).
ֲ
זה גם כבר לגיטימי לקבל הזמנה למסיבת יום הולדת במייל או דרך אירוע בפייסבוק, או לעדכן על אירוסין או חתונה במייל או בפייסבוק, באמצעות שינוי סטטוס מערכת היחסים בפרופיל.



עדכון סטטוס מערכות יחסים בפייסבוק 

מעניין שמה ש"תפס" בארץ לגבי ימי הולדת ואירוסין, לא תפס (עדיין?) לגבי חתונות: עדיין מקובל כאן לשלוח בדואר הזמנות מודפסות לחתונה ובמקרים רבים עדיין מחלקים אותן ידנית. לא לגיטימי עדיין להזמין לחתונה במייל או באירוע בפייסבוק. בחו"ל, הזמנות חתונה אלקטרוניות הן עניין נפוץ ומקובל, וגם אישור ההגעה מתבצע באופן מקוון (עמית בר-ציון, מנכ"ל חברת easywed, מאשר שזו לא רק ההתרשמות האישית שלי: "יש הזמנות מקוונות אבל מעט. הדפוס שולט").  

האם המוסכמות החברתיות הישראליות ישתנו, ונקבל בעתיד גם הזמנות מקוונות לחתונה כעניין שבשגרה? 


אישור הגעה מקוון לחתונה 

אני חושבת שאנחנו מקבלים כיום בהבנה הזמנות אלקטרוניות לאזכרה, לשלושים או לשבעה. מה לגבי הודעה על מוות או לוויה? האם גם זה נמצא באותו תחום של מוסכמות חברתיות ישראליות שבו נמצאות החתונות? מה יהפוך הזמנה לחתונה - או ללוויה - לאישית מספיק עבורנו (הן מצד השולחים והן מצד המקבלים), כדי שנרגיש בנוח להשתמש בגירסה האלקטרונית שלה?

האם מה שמקובל או מנומס באופן מקוון מושפע מהמוסכמות החברתיות הגיאוגרפיות? בישראל, לוויות דתיות מתקיימות מוקדם כל האפשר, לפעמים מהיום להיום או מהיום למחר. בחו"ל יכולים לחלוף גם ארבעה ימים, מרגע הפטירה ועד מועד הלוויה. דווקא בישראל, לעומת חו"ל, יש צורך בלהודיע לכמה שיותר אנשים כמה שיותר מהר, ולכן רשתות חברתיות, מיילים וכו' אמורות היו להתקבל כאן כדרך לגיטימית, כי היא עונה על הצורך הזה. האם יש מקום - ובעיקר זמן - בחו"ל להכין הזמנות אישיות מעוצבות ללוויה, שאין בארץ? האם זה יהפוך את הישראלים לאנשים שיקבלו בהבנה יתרה הודעות על אסונות בפורמטים דיגיטליים? 

בת דודה של ידיד שלי נפטרה באופן פתאומי. אמא שלה כתבה בפייסבוק בטיימליין (לשעבר "קיר") של הבת שלה, כלומר של בת דודה שלו: "היא כבר לא איתנו", ואת מועד הלוויה. בן דוד אחר שלו ראה את זה וכתב לידיד שלי: "ראיתי משהו מוזר בפייסבוק של בת דודה שלנו. זו בדיחה?" הידיד שלי נאלץ להסביר לו שלא. 

כ' גילתה לאחרונה פעמיים דרך פייסבוק על מוות של אנשים: הפעם הראשונה היתה כשבן הזוג של חברתה ש', שנפטרה אחרי מחלה ארוכה, פרסם בטיימליין של ש' - ומתוך הפרופיל של ש' עצמה - את דבר מותה ואת פרטי הלוויה. הפעם השנייה היתה כששלושה חברים משותפים של כ' עם ע', ידיד שלה, כתבו בפייסבוק שהם לא מאמינים שהוא איננו - והיא לא ידעה שהוא נפטר, או באילו נסיבות.  

אני מניחה שאף אחד לא היה רוצה לגלות באופן הזה


האם, כמו שכתיבה בפייסבוק מחליפה כיום הרמת טלפון ביום ההולדת, בשלב הבא כתיבה בפייסבוק תחליף הגעה לשבעה? האם הרשתות החברתיות ישנו גם את האופן בו אנחנו מציינים אירועים עצובים, כמו ששינו את האופן בו אנחנו מציינים אירועים שמחים? או האם לוויה ושבעה, כמו חתונה, יישארו בתחומים בהם אנחנו מרגישים בנוח יותר דווקא בעולם הפיזי, ולא הוירטואלי? 

האם השלב הבא יהיה שלוויות ישודרו בשידור חי באינטרנט? האם זה יגרום לקרבה, כי אנשים שלא יוכלו להגיע ללוויה יוכלו לפחות לצפות בה? או לריחוק, כי פחות אנשים יגיעו פיזית ללוויה ויסתפקו בצפייה מרחוק? האם נורמה חברתית שבה זה לגיטימי לשלוח תנחומים בטוויטר תגרום לכך שיותר אנשים יסתפקו בהבעת תנחומים וירטואלית ופחות אנשים יגיעו פיזית לשבעה?

כך מתאבלים בטוויטר - מתוך אינפוגרפיקה של Life Insurance Finder

כשאמא של אנדריאנה קסימאטיס נפטרה ב-2007, השילוב בין ההתמודדות הרגשית ובין הסידורים הרבים לקראת הלוויה גרמו לה להרגיש שהיא לא מסוגלת להרים טלפונים לכולם וליידע אותם בדבר המוות ופרטי הלוויה: זמן, מקום, הוראות הגעה וכו'. היא התחילה בסבב טלפונים ראשוני לחברים הקרובים ולמשפחה הקרובה, והמשיכה באימייל לתפוצה רחבה יותר. במייל היה לינק לאתר שיצרה ובו כל הפרטים הפרקטיים לגבי הלוויה. זה איפשר לה להתמקד בדברים אחרים ושחרר אותה מהצורך להיות בקשר עם האבלים שהוזמנו ללוויה - כולם התעדכנו דרך האתר ולא דרכה. לאנדריאנה היו ארבעה ימים בין מועד הפטירה לבין מועד הלוויה - זמן שהספיק לה כדי ליצור ולהעלות את המיני אתר הזה. היא גם השתמשה באתר כדי לתקשר עם האורחים וביקשה מהם, במקום לשלוח פרחים, לתרום לקרן התומכת בריפוי מסרטן השד. (הפיתרון הזה עבד מצוין בשבילה, אבל זה לא אומר שמישהו אחר לא יחוש שאתר הוא פיתרון קר או מנוכר, ויעדיף כן להרים טלפונים או כן להיות בקשר ישיר עם האבלים האחרים). 

לדבריה, בשלוש-ארבע השנים האחרונות בתי לוויות התחילו לקדם את פרסום פרטי הלוויה באתרים שלהם כדרך לגיטימית להפצת המידע הזה, וגם כמה אתרי הנצחה התחילו להציע את השירות הזה. אבל אנדריאנה לא השתמשה בהם, כיוון שמוות של אדם אהוב הוא רגע מאד פרטי, והיא הרגישה שהשירותים שהאתרים האלו מציעים אינם כנים או אישיים מספיק. כאן יש דוגמה להזמנה מקוונת של בית לוויות שפורסמה עם מותה של דודתה של אנדריאנה, מהסוג שהשימוש בו בעייתי בעיניה. 

לדעתה, דווקא הרגע הזה של המוות הוא העיתוי המתאים ביותר לרתום את הטכנולוגיה לטובתנו: לוח הזמנים דוחק (מסורת מקומית של קבורה או שריפה שמכתיבה לוח זמנים מסויים) ויש צורך להודיע לכמות גדולה של אנשים בבת אחת, כשאנחנו אבלים. אבל כיוון שמוות היא חוויה כל כך פרטית, אנשים עדיין מתלבטים מה מקובל, מהי האתיקה. אנדריאנה, בראיון לאבק דיגיטלי: "המפתח הוא ליצור גשר בין הטכנולוגיה ובין הכֵּנות הנדרשת במעמד. כן, אנשים יעדיפו לשלוח הזמנות מקוונות לאירועים משמחים כמו חתונות וימי הולדת כי יש בהן המון יצירתיות. אחת הסיבות שיש פחות שימוש בהזמנות מקוונות היא שהאתרים לא התעדכנו. העיצוב בהם מיושן. הם לא משקפים את הדור הנוכחי בתמונות או בתוכן שהם מציעים - דור שמודע לעיצוב ומונע על פיו. עדיין אין יצירתיות בתחום הזה".

בעקבות החוויה האישית שלה, כשהרגישה שהרשת והטכנולוגיה לא שירתו אותה דווקא בשעה שבה היתה זקוקה להם ביותר, אנדריאנה הקימה אתר שעלה לאוויר השבוע ומציע הזמנות אישיות מעוצבות לאירועים עצובים. 

האם זה יהיה הפיתרון, והאם הפיתרון הזה הוא בלתי נמנע? האם יהיו הודעות מקוונות על מוות, רק שהן רק יעוצבו בצורה אישית יותר? או שאולי המוות יישאר בתחום שלא נרגיש בנוח לקחת בו חלק באופן וירטואלי? 




חלק מהדברים שאני כותבת כאן הם בהמשך לדיון שנערך באי-כנס Digital Death Day בו השתתפתי בלונדון באוקטובר 2012. את סיכום הכנס ניתן לקרוא בבלוג שלי באנגלית





את איך מודיעים על מוות בעידן מקוון? - חלק א' ניתן לקרוא כאן.