במאי 2013 התארחתי בתוכנית הבוקר של אורלי וגיא בערוץ 10. ניתן לצפות כאן. מתחיל בטיים קוד 1:56:58 (השעון של התוכנית מראה 08:43).
צילום: בני בכר
מפאת קוצר הזמן במהלך השידור, אני מעלה כאן את תשובותי המלאות לד"ר נמרוד קוזלובסקי:
נמרוד:
"זו לא בעיה טכנית. יש פה דילמה אמיתית. מצד אחד המשפחה כמובן אחרי פטירתו של אדם צמאה לפיסות המידע, להשלים את הפאזל, גם אם זה לא עיזבון רוחני גדול היא צמאה לכל תמונה, לכל פיסת מידע".
- אני מעולם לא טענתי שזו בעיה טכנית בלבד. בכל הזדמנות אני מדגישה שזה סבך של בעיות: רגשיות, משפטיות, פילוסופיות, אתיות - וכן, גם טכניות.
צילום: בני בכר
נמרוד:
..."צריך לזכור שכנגד זה יש את הזכות לפרטיות והזכויות של הנפטר. הנפטר, שהחליט תחת סיסמה, או תחת מעטה של סודיות, לנהל מערכות יחסים מסוימות, לנהל תכתובות, לפחות בחייו לימד שהוא לא רוצה לתת כניסה למשפחתו או לאנשים אחרים, אחרת היה משתף איתם את פרטי הגישה. ופתאום לאחר פטירתו, הטיעון הזה של המשפחה "אני רוצה להיכנס, יש פה עיזבון דיגיטלי", לכאורה רוצה לגבור על פרטיות הנפטר בנקודה הכי קשה - הרבה פעמים כשנכנסים לזה, מתגלים פתאום איזה דברים מבישים, מערכות יחסים שהוא לא רצה לחשוף... צריכה להיות זכות לנפטר "אני לא רוצה שתיכנסו".
- האם אתה מכיר חשבון דיגיטלי או מקוון שאינו מוגן בסיסמה? אנחנו משתמשים בסיסמאות כי ככה המערכות האלו פועלות, ואנחנו לא משאירים את הסיסמאות שלנו הלאה, ברוב המקרים, פשוט כי אנחנו לא חושבים על זה.
- אני מעולם לא קראתי להפרת זכות לפרטיות או להפרת זכויות המת. אני כן קוראת לניהול התכנים הדיגיטליים שנשאיר אחרינו. אני לא מעודדת פריצות, אני רק מבינה את מי שבוחר ביגונו להיכנס לתכנים שהנפטר השאיר אחריו, בדיוק כפי שאני מבינה את מי שבוחר לנהוג אחרת.
על האופן בו אני התמודדתי ועל הבחירות שאני עשיתי ניתן לקרוא כאן.
נמרוד עושה כאן בעיני עוול לכל משתמשי הרשת כשהוא מציג את הדברים כך, כאילו שרק אנשים שיש להם מה להסתיר צריכים לנהל את התכנים הדיגיטליים שישאירו אחריהם. אני מדברת בדיוק נגד הנקודה הזו בהרצאות שלי: לא רק מי שיש לו מה להסתיר צריך לנהל את מה שישאיר אחריו - כולנו צריכים. כי כולנו נשאיר אחרינו תמונות, וידאו, מסמכים ותכתובות שיכולים להיות יקרים למי שיישארו אחרינו - גם מסיבות סנטימנטליות אבל גם מסיבות כספיות, עסקיות וענייניות.
צילום: בני בכר
נמרוד:
"זה לא בדיוק נכון, המשפחה תלויה בשאלה הטכנית אם זה מוגן סיסמה או לא... דבר ראשון צריך לעשות אקט של פריצה, או אקט של קבלה מצד שלישי - אבל השאלה השנייה היא לא שאלה טכנית, היא שאלה ערכית: האם עצם העובדה שקיים שם חומר דיגיטלי של אדם, אנחנו סבורים כשיטה משפטית שנורה לספקית שרות - זה לא מדיניות ספקית שירות, יש מדינה שתאמר שזכות הפרטיות של אדם נשמרת גם אחרי חייו, אחרי מותו, ואם הוא רוצה שסוד שיחו, שהתקשורות האישיות שלו, שחייו הפרטיים יישארו פרטיים"
- אתה כן תלוי במדיניות של הספקיות כי יש ספקיות שיתנו לך את הסיסמה, אז זו לא פריצה - ויש ספקיות שלא יתנו לך את הסיסמה. ובשני המקרים, הספקיות יפעלו בלי קשר לרצונו של המת, כיוון שהוא לא השאיר הנחיות לכאן או לכאן. וכיוון שאנחנו משתמשים בספקיות שיושבות בכל רחבי העולם ולא רק בישראל, אנחנו בהחלט תלויים במדיניות של פייסבוק וגוגל שיושבות בקליפורניה, למשל, ואם נפנה אל הספקיות בבקשה לקבלת סיסמה לא נהיה כפופים לחוקי מדינה ישראל בנושא (לא שיש לישראל חוקים לגבי תכנים דיגיטליים, כן), אלא למדיניות הספקית.
צילום: בני בכר
נמרוד:
"למה אחרי מותו של אדם אנחנו לא נגן על כבודו? תחשבו על הנער הזה, שיכול להיות שהיתה לו התלבטות בנושא הזהות המינית שלו, ויכולה להיות הברירה הזאת, יכול להיות שבסך הכל יהיה כתוב - אם מסיבה כלשהיא אתה לא זמין, האם תרצה שתהיה גישה למשפחה או לא. צריכה להיות בחירה שלו".
- זה בדיוק מה שאני אומרת, שצריכה להיות בחירה של הגולש - אבל לגבי קטינים הסיטואציה סבוכה יותר. אחת מהשאלות ששאלתי בסקר שערכתי היתה האם ספקית צריכה לתת להורים גישה לתכנים הדיגיטליים שקטין השאיר אחריו, והאפשרויות היו: רק אם הוא אישר זאת, רק אם הוא לא התייחס לכך, וגם אם הוא לא אישר זאת. התוצאות ייחשפו ב 1/7/13 בקמפוס גוגל בתל אביב, אתם מוזמנים - הכניסה חופשית, יש להירשם מראש.
