כל החומרים בבלוג עומדים לרשותך בחינם. הם מסודרים לפי נושאים בתפריט מימין, כדאי לגלול מלמעלה למטה על מנת לראות את כל האפשרויות

יום שישי, 25 ביולי 2014

כתבתי טור אורח ראשון באתר 'העין השביעית'

'העין השביעית' הוא האתר של המכון הישראלי לדמוקרטיה. פרסמתי שם טור אורח ראשון שלי: על הנייר
כתבתי ושלחתי אותו לפני שנודע על מות 13 החיילים. לצערי עם כל יום שעובר הוא רק הופך רלוונטי יותר. 
מוזמנים גם לקרוא בהקשר זה את הפוסט שלי כאן בבלוג: אז מה אני אומרת, בעצם?


לרשימה המלאה של הכתבות, הטורים ומאמרי הדיעה שכתבתי והתפרסמו בתקשורת הישראלית, הקליקו כאן

יום רביעי, 23 ביולי 2014

אכזריות פייסבוקית. לא קל לקרוא, אבל חשוב, כי יש מה לעשות: דווחו


הפוסט הזה נכתב בימים שני-שלישי, 21-22/7/14 והתלבטתי רבות מתי לפרסם אותו. 
מצד אחד, הייתי מעדיפה לפרסם אותו רק אחרי שיתברר גורלו של סמל אורון שאול, מתוך רגישות לבני משפחתו השרויים בזוועת חוסר הוודאות.
מצד שני, יש כאן אפשרות לדווח לפייסבוק על הדפים האכזריים שנפתחו על שמו כבר עכשיו ובכך לסייע בהורדתם. 

אחרי התחבטויות רבות החלטתי בכל זאת לפרסם אותו היום, רביעי, 23/7/14, מסיבה זו: דווחו


עד היום, הפוסט הקשה ביותר לקריאה (ולכתיבה) שפרסמתי בבלוג היה הפוסט על הצד המכוער של מוות בעידן הדיגיטלי. הוא מתאר התנהגויות אמיתיות מחרידות של "Death Trolls" - "טרולי מוות" - אנשים שמתנהגים ברשת באכזריות בלתי נתפסת כלפי משפחות שיקיריהם/ן נפטרו. לא שיערתי כשכתבתי אותו שהוא יהיה חלק א', אבל הנה אני כותבת את חלק ב', ואני חוששת שהפוסט הנוכחי יהיה קשה לכתיבה - ולקריאה - אפילו יותר: 

מאז שהתפרסמו לראשונה הידיעות על חטיפתו כביכול של החייל אורון שאול, נפתחו בפייסבוק שלל דפים ופרופילים פיקטיביים על שמו, בנוסף לפרופיל האמיתי.

צילומסך מאתר עז א-דין אל-קסאם

זה אחד הדברים הכי אכזריים שאפשר לעשות לבני משפחתו: כיוון שהם לא יודעים האם בנם חי או מת, האם הוא בשבי או שגופתו נחטפה, אפשר להניח שהם עושים את מה שכל אחד מאיתנו היה עושה בנסיבות מחרידות כאלו: מחפשים כל בדל של מידע עליו באינטרנט. ואז הם נתקלים בזוועה הזו: 

תוצאות חיפוש מיום ב' 21/7/14, בשמו של אורון שאול באנגלית, בפילוח לפרופילים בלבד: 


צילומסך תוצאות חיפוש בפייסבוק בפילוח לאנשים בלבד, 21/7/14 

התוצאה הראשונה היא הפרופיל האמיתי שלו. 

הפרופיל ירד בינתיים, אני מקווה שביוזמת המשפחה,
כדי שאי אפשר יהיה להמשיך ולהוריד מתוכו תמונות של אורון
ו"להזין" בהן את הפרופילים הפיקטביים

שתי התוצאות הבאות הן פרופילים פיקטיביים שנפתחו על שמו. בשניהם כתוב שהוא "עובד" בגולני, באחד מהם גם כתוב שהוא "חי" בעזה. גם הם בינתיים ירדו, כנראה כתוצאה מדיווח לפייסבוק כפיקטיביים. 

תוצאות חיפוש מיום ב' 21/7, בשמו של אורון שאול באנגלית, בפילוח לדפים בלבד: 


צילומסך תוצאות חיפוש בפייסבוק בפילוח לדפים בלבד, 21/7/14 

כשפותחים בפייסבוק דף, צריך לציין עבור מי או מה הדף הזה נפתח. גם כאן הובעה אכזריות מחרידה בבחירות, למשל בדף שמציג אותו כ-Pet, כלומר כחיית מחמד. מודה שעלו לי דמעות בעיניים כשראיתי את זה:

בחירות נוספות שנעשו היו לפתוח לו דף כפוליטיקאי: 


כקומיקאי: 


כדמות פיקטיבית: 


כאישיות ציבורית: 


והיו מספר דפים שנפתחו כקהילה. הראשון השתמש ב-cover photo זהה לזה בו נעשה שימוש בפרופיל האמיתי שלו: 





ביום ג', 22/7, החיפוש המפולח לדפים בלבד מראה תוצאות מעט שונות: 


צילומסך תוצאות חיפוש בפייסבוק בפילוח לדפים בלבד, 22/7/14 

כנראה שחלק מהדפים דווחו ונסגרו, בעוד שחלק מהדפים צברו בינתיים לייקים. 

דף אחד טען שהוא "יכול לעזור" (עדכון 25/7: הדף ירד)


הלוואי והייתי מאמינה שזה נכון, אבל לאור פרסומים נוספים באותו הדף, זה נראה רק כמו אכזריות נוספת: 




בדפים אחרים עושים שימוש להפצת תעמולה של החמאס ולכן אני לא מצרפת לינקים אליהם.
רובם ייסגרו בוודאי בקרוב בהמשך לדיווחים עליהם לפייסבוק והלינקים כבר לא יהיו רלוונטיים גם כך. 

אנשים כבר התחילו לשים לב בפייסבוק לתופעה ולדווח על הדפים על מנת שייסגרו: 


סטטוס בפייסבוק 22/7

 תגובה לסטטוס 

תגובה לסטטוס

אריאנה מלמד כתבה סטטוס בהקשר של הורדת דפים אחרים, ובתגובות אנשים התייחסו לדפים של החייל הנעדר: 
תגובה לסטטוס של אריאנה מלמד 22/7

תגובה לסטטוס של אריאנה מלמד 22/7 

סטטוס שידיד שלי פרסם בנושא ב 23/7 ותגובה אליו:  



אז מה אפשר לעשות? לדווח 

איך עושים את זה? 
כותבים בפייסבוק בתוצאות החיפוש את שמו של החייל באנגלית: Oron Shaul. 
כשנכנסים לדף, בצד ימין יש שלוש נקודות. כשמקליקים עליהן, נפתחות כמה אפשרויות, אחת מהן היא דיווח: 



אחרי שבוחרים באפשרות לדווח, נפתח חלון קטן, ניתן לבחור בו אחת מכמה סיבות אפשריות לכך שהדף הזה צריך לרדת, ואז מקליקים על המשך: 




מי שרוצה לדעת על גודל הזוועה שבני משפחתו של חייל המוגדר כנעדר עוברת, מוזמן לפרוייקטים המדהימים והמרגשים של גילי מייזלר, בעקבות אחיו שנעדר במלחמת יום כיפור, גיורא מייזלר: הסרט התיעודי גחליליות (אתר, דף פייסבוק) ויומן החיפושים של אביהם, דוד מייזלר, המתפרסם בקצב בו נכתב (אתר, דף פייסבוק). אני עוקבת אחר היומן מהיום שעלה לאוויר, והוא קורע לב. אני שמחה בשביל משפחותיהם של הנעדרים בקרבות עד היום שלפחות הזוועה הפייסבוקית הזו נחסכה מהם בשעתו. הלוואי וחוסר הוודאות בו שרויה משפחתו של אורון שאול יסתיים בהקדם האפשרי.



תודה לקוראת הבלוג א' שהיתה הראשונה להסב את תשומת לבי לתופעה המחרידה הזו. 



עדכון עצוב 25/7: אורון שאול הוגדר כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

עדכון אוקטובר 2014: לאורון שאול נפתח דף עצוב, כואב ואמיתי, על ידי בני משפחתו: מי שרוצה לעקוב אחריו, ימצא אותו כאן

יום שלישי, 22 ביולי 2014

כתבתי טור אורח נוסף ב"קפטן אינטרנט" בהארץ

בהמשך לפוסט הזה שפרסמתי כאן בבלוג וכבר קראו למעלה מ 10,000 איש:


 כתבתי טור אורח שהתפרסם ב"קפטן אינטרנט" בהארץ:


אני לא מקבלת את מי שטוענים: "הווטסאפ בלתי מנוצח - תשלימו עם זה": אנחנו יצורים תבוניים ואנחנו יכולים לבחור לא להעביר הלאה את מה שהגיע אלינו, בדיוק כמו שאנחנו יכולים לבחור כן להעביר את זה הלאה. 



לרשימה המלאה של הכתבות, הטורים ומאמרי הדיעה שכתבתי והתפרסמו בתקשורת הישראלית, הקליקו כאן

יום ראשון, 20 ביולי 2014

בעקבות הפרסומים בווטסאפ לפני ההודעה הרשמית על מות 13 החיילים

אתם זוכרים שמדובר כאן בא/נשים שקרה להם אסון, כן? ושהאנשים האלו הם לא אתם

תגובה בהארץ לפוסט אורח שלי שם 

אז זהו שלא. 
זכות הציבור לדעת לא גוברת בשום רגע על זכות המשפחות לדעת. 
אם הדודים שלך מודאגים כי בן הדוד שלך לא עונה לטלפון, ולא קרה לו שום דבר, אז הם יחכו עוד כמה דקות, עד שהוא כן יענה לטלפון, ואז הם יירגעו.  
אבל אם חס וחלילה כן קרה לו משהו, גם לדודים שלך מגיע לשמוע שקרה להם אסון מגורמים שמוסמכים ליידע א/נשים בכך שחייהם נחרבו. לאף אחד/ת לא מגיע לקבל את הידיעה הזו בווטסאפ. 

ב-09:30 בבוקר היום כבר התפרסמו ידיעות ראשוניות: 

הודעת ווטסאפ אישית *

ב-10:14 כבר הסתובב ווטסאפ מפורט: 

הודעה בקבוצת ווטסאפ *


ב-10:35 כבר פורסמו שמות של תשעה (!) הרוגים (עדכון 28/7: הסרתי את הסתרת שמות ההרוגים. שני שמות שהופצו אינם נכונים ולכן אני ממשיכה להסתיר אותם). 

הודעת ווטסאפ אישית *

ב-12:40 כבר הסתובבו יחד גם שמות של שמונה (!) הרוגים וגם תיאור מפורט (עדכון 28/7: הסרתי את הסתרת שמות ההרוגים. שני שמות שהופצו אינם נכונים ולכן אני ממשיכה להסתיר אותם). 



תכתובת בקבוצת ווטסאפ *

גם באתר החדשות 0404 גולשים הרשו לעצמם לפרסם פרטים רבים כבר ב-13:19: 


אני לא אומרת: "תכבדו את צו איסור הפרסום ואל תפרסמו". אני אומרת: "תכבדו את המשפחות ואל תפרסמו". 

הידיעה הרשמית על מותם של 13 החיילים התפרסמה בכלי התקשורת הרשמיים הישראליים ב 18:25: 

צילומסך מבזקי חדשות הארץ
צילומסך מבזקי חדשות ynet

קיבלתם הודעה ואתם לא יודעים אם מה שכתוב בה נכון? - אל תעבירו הלאה. 
קיבלתם הודעה ואתם יודעים שמה שכתוב בה נכון? - אל תעבירו הלאה. 

האם הייתם רוצים שיוודע לכם דרך ווטסאפ שאמא שלכם מתה? שאבא שלכם נהרג? 
לא. 
אז למה אתם מתנהגים בחוסר אחריות שעלול להוביל לכך שהורה יגלה דרך ווטסאפ שהבן שלו/ה נהרג? 

פרופ' אסא כשר, אב שכול, פרסם היום סטטוס בפייסבוק בנושא, ואני מצטרפת לכל מילה שלו: 



אני מצטרפת גם לכל מילה בסטטוס של שרית אלוני, אחות שכולה:


והסטטוס של ספרן הלילה ממש זועק החוצה מן המסך: 



רק מי שעבר/ה את זה בעצמו/ה יודע איזו זוועה זו. 

יש אשלייה שרווחת בחברה הישראלית כאילו חיילים הם "הילדים של כולנו". אז יש לי חדשות בשבילכם. הם לא. הם הילדים של המשפחה שלהם ושל החברים שלהם. נקודה. אתם - אנשים זרים.
נכון, אתם מאד מתרגשים ונסערים למשמע הידיעה ואולי אפילו מזילים דמעה - אבל בשבילכם זה רק עוד איזו פיסת חדשות להעביר הלאה, איזו רכילות לחלוק. 
בשבילם - החיים שלהם אף פעם לא יהיו אותו הדבר. 
מי שיתמודד עם האובדן שנה שנה, חודש חודש, יום יום, שעה שעה, זה הם, לא אתם. 

אז לא, זכות הציבור לדעת לעולם לא תגבר על זכות המשפחות לדעת. ואם כבר החיים שלהם נחרבים, מגיע להם לפחות לדעת את זה כשיש בסביבה אנשי מקצוע מנוסים: פסיכולוג/ית, רופא/ה, מישהו/י שיוודא שהם לא לבד, מישהו שמנוסה בליידע כשקורה אסון. 
לכם, לשמחתכם, אין ניסיון כזה. תפסיקו להפיץ את הידיעות האלו, כי אתם לא הייתם רוצים שייוודע לכם ככה, ועם כל הרצון "לדעת קודם", ושאחרים ידעו שאתם "ידעתם קודם", גם אתם לא באמת רוצים להיות אלו שמבשרים להורה, בן/ת זוג או אח/ות את הבשורה שהם הכי פחות רוצים לשמוע בחייהם.
ויש גם מקרים שבהם אתם/ן עלולים להיות אלו שמבשרים על מוות - ואז יסתבר שטעיתם. אופס. 


אתם מרגישים שלבכם יוצא אליהם בעת קריאת ההודעות שמגיעות אליכם? שהייתם רוצים לעשות משהו בשבילם? אז הנה, כן יש לכם מה לעשות כדי להקל עליהם: אל תפיצו.

עדכון 23:30 
הפוסט הזה נכתב לפני שהתחלחלתי לגלות שאכן היתה משפחה שנודע לה על מות יקירם דרך ווטסאפ.

עדכון 21/7 10:30 
ממליצה גם לקרוא את הסטטוס של בת דודתי נעה ספיר, שבעלה היה בג'נין באותו יום נוראי לפני 12 שנה, והיא נאלצה להתמודד עם השמועות שהתרוצצו במהלכו.

עדכון 12:15 
למה, באמת למה, שהמידע הזה יעבור בקבוצת ווטסאפ של הורי כיתה ד'


צילומסך מפייסבוק

עדכון 23:45
ממליצה לקרוא גם את הסטטוס של גילי כהן, קצין נפגעים במילואים. 

עדכון 22/7 10:15 
ממליצה לקרוא גם את הסטטוס של ברק רז: מה עובר על אח של לוחם באגוז שמקבל הודעה בווטסאפ עם שמועה לפיה 13 לוחמים מחטיבת גולני נהרגו, ביניהם סמג"ד אגוז.  

עדכון ינואר 2015
ממליצה לקרוא את מה שכתבה סיוון בר אור, אלמנתו של צפריר בר אור, עבור יומן משפחה במדים

עדכון אטוקטובר 2015
קורע לב לקרוא את מה שכתב יגיל הנקין, אחיו של איתם הנקין. נודע להם על מות אחיו מסמסים. 


* תודה לקוראי הבלוג ששלחו לי את צילומי המסך. 



-------------------------------------------------------------------------------------------------------------

את הפוסט הקודם שכתבתי בנושא, בעקבות הפרסומים המוקדמים מדי בחטיפת ורציחת שלושת הנערים, ניתן לקרוא כאן

פוסט זה התפרסם לאחר מכן כטור אורח ב'קפטן אינטרנט' בהארץ: הם לא הילדים של כולנו, ואין לכם זכות להפיץ שמועות בווטסאפ

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------

עדכון דצמבר 2014
ב-4/12/24 נהרג אופנוען חרדי, אבי אבוחצירא. משפחתו גילתה על כך דרך ווטסאפ. דיווחים בחרדים10 ובכיכר השבת. ציטוטים: 
"בני משפחתו: 'זה נודע לנו דרך אנשים פזיזים בוואטסאפ'", "בן דודו, איציק סודרי אמר: 'בקבוצות חדשות נפוצו השמועות ומעת לעת עלה שמו של אבי אבוחצירא כמי שנהרג בתאונה וכך גיליתי את זה'", "זה לא נעים לגלות דרך קבוצות וואטסאפ שקרוב משפחתך נהרג וזאת ללא כל הכנה נפשית מוקדמת", "סודרי מעביר מסר לאותם מפיצים: 'אני חושב שכל אלה שמשחררים מידע שמגיע אליהם דרך כל מיני מקורות שלפעמים אינם אמינים, צריכים לשקול לפני ההפצה כיוון שלא תמיד ניתן לדעת מי מחובר בקבוצות ולמי נוגעת הידיעה. צריך לחשוב פעמיים לפני כן. הפזיזות מי יודע ראשון לא בהכרח מטיבה עם כולם, קצת אנושיות לכל מפיצי ההודעות". 
"בני משפחה גילו על מותו בוואטסאפ: 'דרך נוראה לגלות אסון'", "אחיו, מאיר, קיבל את השמועה על מותו, בקבוצות הוואטספ, וביקש מכל מי שיכול לאמת לו את הפרטים", "בן דוד אחר, איציק סודרי, סיפר כי קיבל את הידיעה על מותו, בקבוצות הוואטספ: 'דרך נוראה לגלות אסון'". 

יום חמישי, 17 ביולי 2014

ומה אנחנו נשאיר אחרינו? - חלק ראשון

ראיינתי את יואב זילברשטיין, המייסד והמנהל של מעבדת טיקטק המתמחה בשירותי שחזור מידע והצלת נתוני מחשב, כדי לשמוע ממנו על מקרים אמיתיים שבהם קרובי נפטרים רצו לשחזר מידע שאבד עם מות יקיריהם: 

יואב:
"אני מעריך שכ-4,000 מקרים בשנה מהפניות הפרטיות המגיעות אלינו הן בעקבות אובדן מידע לאחר מוות, רובן סביב שרידים דיגיטליים של נפטרים. 
מקור התמונה: טיקטק

אחד מהמקרים המרגשים שחווינו היה עם משפחתו של סרן ניר לקריף, שנהרג בהתרסקות מסוק ב-2010. המשפחה פנתה אלינו לשחזור כרטיס הזיכרון שהיה בתוך מצלמתו של ניר, שהתרסקה איתו:

במקרה שלו, המשפחה הרגישה שהם קיבלו ממנו דרישת שלום מצולמת שמונה חודשים לאחר מותו, שזו תחושה מאד מיוחדת עבורם. בנוסף לפנייה כמו זו שראינו בכתבה בחדשות ערוץ 2לשחזור מצלמה וכרטיס זיכרון שהתרסקו בכלי טיס, פונים אלינו גם בבקשות לשחזורי לפ טופים שהתרסקו עם בעליהם בכלי רכב, למשל.  
פונים אלינו גם מסיבות פיננסיות וגם מסיבות רגשיות.  
היתה אלמנה שהגיעה אלינו לאחר דום לב של בעלה. הוא ניהל את עסקיהם ולא היה לה מושג מי חייב להם כסף ולמי הם חייבים כסף. היא חוותה גם חוסר אונים מוחלט וגם תלות מוחלטת בחפץ שהיתה נעולה מחוצה לו, כי כל השימוש של בעלה במחשב שלו היה באופן מוצפן. 
היה מכשיר טלפון נייד מאסון הכרמל שהביאו אלינו לשחזור לאחר שנשרף. הצלחנו להוציא ממנו כמה תמונות שמאד שימחו וריגשו את אוהביה של בעלת המכשיר, כי הן לא היו בשום מקום אחר:  

הצלחנו לשחזר את הכונן הקשיח של המחשב של בני הזוג הולצברג שנהרגו במומביי, לאחר שנורה: 

כמו שראינו בכתבה בחדשות ערוץ 2עבור קרובי המשפחה שלהם, הזכרונות שנשארו בתמונות ובסרטונים ששחזרנו הם מאד משמעותיים ומרגשים. 
יש א/נשים שמאושרים כשאנחנו מצליחים לשחזר ולוּ משהו מהמחשב של הילד/ה שנרצח/ה, למשל, כדי שיישאר להם למזכרת, ויש א/נשים שמתמוטטים כשאנחנו לא מצליחים לשחזר את הכל במאה אחוז. יש מקרים שא/נשים מאושרים גם אם התמונות שהצלחנו לשחזר לא באיכות מדהימה, כי הם מרגישים שזה מאפשר להם "להיכנס לו/ה לראש", ויש מקרים שא/נשים נשברים ופורצים בבכי מכך שאי אפשר לשחזר, ומתארים את הרגשתם כמי שחרב עליהם עולמם. 
מקור התמונה: טיקטק
לפעמים מגיעים אלינו אנשים עם סיפורים עצובים, שאין להם את הידע הטכנולוגי המספיק כדי להבין, שלצערנו, אין לנו איך לעזור להם: כשמחשב / טבלט נגנב או נעלם, ומגיעים אלינו ומבקשים שנשחזר את מה שהיה שם, אנחנו נאלצים להסביר להם שזה לא עובד ככה, שבלי המכשיר אין לנו איך לעזור, אין לנו ממה לשחזר. 
אני לא יכול להדגיש מספיק עד כמה זה קריטי, לגבות. כך, גם אם המחשב נגנב או נהרס, יש לנו סיכוי לשחזר ולו חלק מהדברים. 
בדרך כלל המשפטים שאנחנו שומעים מבני המשפחה הם: 'זה חשוב לי מאד', 'זו מזכרת חשובה', 'הטקסטים שלו/ה זה אוצר עבורי', 'אני צריך/ה את הזיכרון הזה', 'אלו המזכרות שלי ממנו/ה'. מגיעים א/נשים במצב מאד רגשי שמתפרקים כאן במעבדה, שרוצים מזכרות מילדים שנרצחו. לפעמים יש בעיות סביב סיטואציות משפחתיות סבוכות: היו תמונות של הילד/ה רק על המחשב של אחד/ת מבני הזוג, וההורים גרושים, וקרה אסון, ועכשיו ההורה השני/ה רוצה את התמונות של הילד/ה שהיו על המחשב". 

המקרים שתוארו כאן הם כולם אמיתיים ונוגעים ללב, אבל הם המיעוט. כמה מאיתנו מכירים מישהו/י ש:
נהרג/ה והלפ טופ התרסק איתו/ה במכונית והיה צריך לשחזר אותו?
נהרג/ה והמצלמה התרסקה איתו/ה בכלי טיס והיה צריך לשחזר את כרטיס הזיכרון שהיה בה?
נהרג/ה ביריות וקליע חדר גם למחשב והיה צריך לשחזר את הכונן הקשיח בשחזור מקצועי במעבדה? 

כמובן שיש גם מקרים כאלו, והם איומים, אבל הם לא הרוב.  

לעומת זאת, כולנו מכירים א/נשים שמתים, כל הזמן, בשלל גילאים ונסיבות, פשוט כי ככה זה. וכמעט לכולם יש כיום חשבונות מקוונים שמהווים שערי כניסה לעולמות הדיגיטליים והוירטואליים העשירים שנשארים מאחוריהם/ן. כמו שראינו בדוגמאות שסיפר עליהן יואב וכמו שאפשר לראות בשלל דוגמאות מהארץ ומהעולם שאספתי כאן, התכנים הדיגיטליים שא/נשים משאירים אחריהם לאחר מותם, במיוחד כְּתבים ותמונות, יכולים להיות יקרים מפז לאוהביהם - ו/או בעלי ערך כספי ממשי ליקיריהם. 
כמו שאפשר לראות / לקרוא בכתבה שהתפרסמה בארה"ב ביולי 2014 ברשת PBS, זה גם לא תלוי גיל: כשאמו בת ה-73 נפטרה, בנה ידע שיש לה שני חשבונות: טוויטר ומייל ביאהו. לאחר 20 שעות חיפוש, הוא גילה שהיו לה 13 חשבונות מקוונים.

על פי נתונים שפרסמה חברת שירותי המידע Experian ב-2012:   
"למשתמש האינטרנט הבריטי הממוצע יש 26 חשבונות מקוונים ובגילאי 25-34, מספר החשבונות המקוונים לאדם עולה ללא פחות מ-40". 
אני מניחה שגם אצל משתמש האינטרנט הישראלי הממוצע מדובר בעשרות חשבונות.
אם מגיעים אל המעבדה אלפי מקרים בשנה לגבי שחזורים דיגיטליים פיזיים, אני מניחה שמדובר במספר גדול בהרבה של רצונות לשחזורים מקוונים, רק שלגביהם לא נאסף עדיין מידע.
אם א/נשים פורצים בבכי ומתקשים להתמודד עם אובדן תמונות וכְּתבים של יקיריהם שהיו מאוחסנים באופן פיזי, אני מניחה שא/נשים יתקשו באותה המידה להתמודד עם אובדן תמונות וכְּתבים של יקיריהם שהיו מאוחסנים בענן, ויש לכך דוגמאות רבות כאן
אם במחשב / טלפון / טבלט אנחנו שומרים כמות מוגבלת של כְּתבים / תמונות, הרי שבחשבונות המקוונים שלנו אנחנו שומרים כמויות גדולות בהרבה, כמוית עצומות, כמעט בלתי מוגבלות. כלומר, שפוטנציאל האובדן כאן גדול בהרבה, כי ברוב המקרים, א/נשים לא משאירים אחריהם/ן את פירוט החשבונות שהיו להם/ן, עם שמות המשתמש ועם הסיסמאות.  

אם אתם/ן יודעים/ות שפרטיותכם/ן חשובה לכם/ן גם אחרי מותכם/ן ולכן לא תרצו שייכנסו לחשבונותיכם/ן לאחר מותכם/ן - לחלקם או לכולם - זה בסדר גמור. זה רצון לגיטימי ויש לכבד אותו. רק תשאירו הנחיות בהתאם. 
ברוב המקרים, זה לא המצב: א/נשים לא משאירים את המידע הזה פשוט כי הם לא חושבים/ות על זה, והנה עוד דוגמה לכך - כתבת טלוויזיה מארה"ב מ-2013: 

video



עדכון עצוב 31/7/14: 
צילומסך מהפייסבוק של לילך ארגמן, אחותו של ליעד לביא שנהרג ב"צוק איתן", ממחיש בדיוק את הדברים שאני מדברת עליהם: 




טור זה התפרסם לאחר מכן ב'קפטן אינטרנט' בהארץ: האיש שמחלץ את הזכרונות של אלה שהלכו.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------
לקריאת "ומה אנחנו נשאיר אחרינו? - חלק שני" הקליקו כאן


--------------------------------------------------------------------------------------------------------------

פוסט זה התפרסם גם כטור אורח שלי בגיקטייםהאנשים שמשחזרים מידע ממוחשב במקרה של מוות – הצצה נדירה

יום רביעי, 16 ביולי 2014

יאהו! יפן מציעה למשתמשיה שירות חדש לניהול המוות הדיגיטלי

ב-14/7/14, יאהו! יפן השיקה שירות חדש שהיא מציעה למשתמשיה: Yahoo! Ending (סיומת): 


בשנים האחרונות קמו שלל אתרים המציעים שירותי משלוח הודעות לאחר המוות ו/או שירותים לניהול התכנים הדיגיטליים הרבים שאנחנו משאירים אחרינו. גוגל היתה החברה הראשונה שהציעה פיתרון in-house לנושא (אם כי חלקי), שלא דרך אתר חיצוני, כשהשיקה באפריל 2013 את השירות שלה לניהול חשבון לא פעיל
עכשיו, יאהו! מצטרפת אליה והופכת להיות החברה השניה המציעה פיתרון in-house, אם כי השירות הזה מוצע כיום רק ללקוחותיה ביפן. 

על פי הדיווח בבלוג הטכנולוגיה של ה-Wall Street Journal, השירות החדש יאפשר למצטרפים אליו לא רק לשלוח הודעות פרידה דיגיטליות ולמחוק מידע אישי השמור עליו/ה במערכות המקוונות של יאהו - לאחר שווידאה שהמשתמש/ת אכן נפטר/ה - אלא גם לסייע בהכנת הלוויה העתידית של עצמם, לספק ידע בסיסי בכתיבת צוואה ולהכין אתר הנצחה שיעלה לרשת לאחר המוות, שבו יוכלו אוהביו/ה להשאיר את תנחומיהם. באתר ההנצחה העצמית אפשר להשאיר ביוגרפיה, תמונות ווידאו ואפילו הזמנה ללוויה של עצמך. מחיקת המידע האישי כוללת גם הפסקת חיובים דרך הארנק הדיגיטלי של יאהו! ומחיקת כל הטקסטים והתמונות שנשמרו אצל יאהו! באופן מקוון. על מנת לוודא שלא ייעשה שימוש מוקדם מדי בשירות הזה, יאהו! תדרוש תעודת פטירה רשמית לפני שתפעיל את השירות אליו נרשמת. 

סיסמת ההצטרפות שלהם היא: "אם היום הוא היום האחרון של חייך, האם את מוכן/ה לעזוב?" - שזו שאלה מצוינת - והיא מציעה את השירות כשחלקים ממנו ניתנים בחינם וחלקים אחרים בתשלום, כשכולם, כמובן, בהרשמה מראש בלבד.   

המדיניות של יאהו! העולמית היא הנוקשה ביותר מבין האתרים / פלטפורמות / ספקיות בינלאומיות שבשירותיהן אנחנו עושים שימוש: יאהו לא נותנת גישה לחשבון הנפטר/ת לאחר מותו/ה לאף אחד/ת, בשום נסיבות, גם לא לבן/ת זוג / הורה / ילד/ה / אח/ות. הדבר היחידי שיאהו מוכנים לעשות לאחר המוות היא לסגור את החשבון של הנפטר/ת: 


(אם אתה/ לא רוצה שייכנסו לחשבון שלך לאחר מותך, זה כמובן בסדר גמור. הבעיה מתחילה כשאת/ה לא חשבת על זה ולאחר מותך אוהביך מתלבטים האם להיכנס או לא ואם כן אז איך). 

יהיה מעניין לראות האם יאהו! העולמית תציע שירות כזה ללקוחותיה גם מחוץ ליפן, והאם יהיו חברות בינלאומיות נוספות שילכו בעקבותיהן של גוגל ויאהו! יפן ויציעו פתרונות in-house משל עצמם, עם עליית המודעוּת לחשיבות הרבה של נושא המוות הדיגיטלי. 


פוסט זה עלה לאחר מכן גם כטור אורח באתר גיקטיים: ניהול נוכחות דיגיטלית אחרי המוות: יאהו! מצטרפת לגוגל .

יום חמישי, 10 ביולי 2014

אה... סליחה, על פי איזה חוק?

ביוני 2014 פניתי לטריפל סי במסגרת הבירור שאני עורכת בשנים האחרונות: מהי מדיניות האתרים, הספקיות והפלטפורמות האינטרנטיות הישראליות במקרה של מוות של משתמש/ת? - אף אחד/ת מהם/ן לא מפרסמת את מדיניותה/ו, גם כשיש להם אחת.  

שאלתי אותם את השאלה האחידה שאני שואלת את כולם/ן: מהי המדיניות שלכם במקרה של מות משתמש/ת? 

התשובה שלהם מרתקת ומפתיעה: 


מה שמרתק ומפתיע אינו החלק השני, שהם יתנו גישה רק בהינתן צו בית משפט, כיוון שהם לא החברה היחידה שזו התשובה שלה: 


פירוט התשובות נמצא בפוסט הזווית הישראלית 

מה שמרתק ומפתיע הוא החלק הראשון: שהם סבורים שעליהם לנהוג כך "על פי החוק". 
אה... סליחה, על פי איזה חוק? 
לפי מיטב ידיעתי אין כרגע בארץ חוק שמתייחס לעיזבון דיגיטלי. 

ביקשתי שיבהירו, וקיבלתי מהיועץ המשפטי שלהם את התשובה הבאה: 



"ככל שהמדובר בעיזבון חל עליו חוק הירושה"כאן זה נהיה מעניין אף יותר, כיוון שחוק הירושה בישראל אינו מפרט מה נכלל בירושה. תחת הכותרת "הירושה" נכתב רק כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו", בלי פירוט מה נכלל בעיזבון זה. כשאנחנו דנים בשירותי הענן שטריפל סי מציעים, בחשבונות מקוונים המוגנים בשם משתמש ובסיסמה, האם אכן מדובר בעיזבון? האם חוק הירושה חל עליו? לא ברור מדוע CCC לוקחים כנתון או כמובן מאליו כי חוק הירושה מתייחס גם לעיזבון דיגיטלי או מורשת דיגיטלית, ו/או שחוק הירושה חל גם על נכסים דיגיטליים או תכנים דיגיטליים - האם הם בכלל ברי הורשה? 

ביקשתי שיחלקו איתי את ההיגיון העומד מאחורי קביעתם הנחרצת כי הם פועלים "כמתחייב מהם על פי חוק" ו"ככל שהמדובר בעיזבון חל עליו חוק הירושה", כיוון שבין אם מדובר בחוק הירושה או בחוק התקשורת, היינו מצפים שיהיו עוד חברות / ספקיות / פלטפורמות / אתרים בארץ שיהיו סבורים כמותם שאותו ה"חוק" חל גם עליהם, בעוד שבפועל: 
א. CCC היא החברה היחידה שענתה שהם נוהגים "על פי חוק" ומפרשים את חוק הירושה כך שהוא חל גם עליהם;
ב. 
אני לא מצאתי בחוקים אלו התייחסות לנושא;
ג. הסקאלה הרחבה שעליה פרושות שאר התשובות שקיבלתי, מבהירה שלא כך הוא הדבר:


פירוט התשובות נמצא בפוסט הזווית הישראלית 

גם אם מדובר רק בחברות הפועלות ברשיון, עדיין אין אחידות בתשובותיהן - ואם הן פועלות ברשיון ועל פי חוק, החוק אמור לחול באופן זהה ועל כולן, לא?

עד למועד פרסום פוסט זה טרם נתקבלה מטריפל סי תשובה נוספת. 

כיוון שלכולנו יש כל כך הרבה חשבונות אינטרנטיים, שעשויים להיות בעלי ערך רגשי ו/או כספי רב עבורנו ועבור אוהבינו, המינימום שעלינו כמשתמשים לצפות לו, בעיני, הוא פרסום ברור וגלוי של מדיניות האתר / ספקית / פלטפורמה לגבי מתן גישה לחשבונות אלו לאחר מותנו - האם תינתן גישה ליקירינו או לא, ואם כן אז באילו תנאים. חשוב ש: 
א. אנחנו נדע עוד בחיינו מהי המדיניות הזו - כי יכול להיות שאחרי שנדע אותה לא נסכים איתה ונרצה לעשות משהו בנידון (אולי נחשוב שהמדיניות של האתרים בהם אנו עושים שימוש נוקשה מדי / מתירנית מדי, ביחס למתן גישה לאחר מותנו, ונרצה להשאיר הנחיות אחרות לביצוע לגבי חשבונות אלו);
ב. אם קרה אסון ואנחנו כבר לא מסוגלים להיכנס לחשבונותינו המקוונים בעצמנו עקב פציעה או מוות, שאוהבינו ידעו האם יאפשרו להם להיכנס לחשבון שלנו או לא. 

מוזמנים לקרוא עוד בדף: אז מה אני אומרת, בעצם? ו/או את הפוסט הצד המשפטי
רשימה של חברות ואתרים המציעים פתרונות לניהול החשבונות המקוונים שנשאיר אחרינו ניתן למצוא כאן, ורשימת חברות ואתרים המאפשרים להכין מראש הודעות שיישלחו לאחר המוות ניתן למצוא כאן


תודה לשירי ישועה על הגרפיקה. 


פוסט זה עלה לאחר מכן גם כטור אורח ב'קפטן אינטרנט' בהארץ: על פי איזה חוק בדיוק?