טכנולוגיה בשירות ההנצחה

כבר ראינו כמה מקרים בהם טכנולוגיה מתקדמת שימשה להנצחה ולהנצחה עצמית: 

טופאק הופיע בקואצ'לה ב-2012 אחרי מותו ב-1996:

ומייקל ג'קסון הופיע בלאס וגאס ב-2014 אחרי מותו ב-2009: 

ראינו גם מקרים בהם טכנולוגיה משמשת להנצחה עצמית, כמו הפרויקט להקלטת עדויות של ניצולי שואה: 

אני מדברת על זה לעיתים קרובות בהרצאות שלי, ותוהה: 

1. האם אמנים צריכים להתחיל להכניס באופן שוטף להסכמים עם אמרגניהם סעיפים שבהם הם מתירים את / אוסרים על המשך הופעותיהם לאחר מותם? 
2. האם הטכנולוגיות הללו להנצחה / הנצחה עצמית, שהן כיום יקרות ומסובכות, יהיו בעתיד זמינות יותר וזולות יותר ויהפכו לנחלת הכלל?

גם בישראל כבר ראינו הופעות של אמנים לאחר מותם, אם כי בטכנולוגיה פחות נוצצת: 

אריק איינשטיין הוקרן על מסך בטקס הענקת פרסי ישראל 2014, לאחר מותו, מתחיל בטיים קוד 01:28:25 (ותודה לשמוליק לוטטי על הלינק)

ושושנה דמארי הופיעה אחרי מותה בקיסריה, בדואט עם בועז שרעבי - שימו לב לכיתוב ב-DVD למכירה מההופעה: "מבוצע על ידי פלאי הטכנולוגיה: בועז שר עם שושנה כשהיא מוקרנת במסך וידיאו". ותודה לאורן בלבן על הלינק. 

גם הכותרת של הוידאו שהועלה ליוטיוב ראויה לציון: בועז שרעבי ושושנה דמארי זל לשיר איתך הופעה חיה בקסריה

והנה גם אני מצאתי את עצמי בשיתוף פעולה עם טכנולוגיה פשוטה והנצחה, ממש כאן ברעננה: 

יעל מילר נהרגה באוגוסט 2000, כשהיא בת 23. יעל היא בוגרת המקהלה שאמא שלי, מיה שביט, היא המייסדת שלה והיתה המנהלת האמנותית שלה במשך 33 שנים, עד לפרישתה לפני שנתיים: מקהלת העפרוני. אבי מילר, אחיה של יעל, נהרג ב-1993. הייתי בלוויות של שניהם.

השנה, במלואת 15 שנים למותה, יזמה אמה, נעמי מילר, קונצרט לזכרה. יובל הלפרן, בוגר מקהלת העפרוני, עיבד את השיר "וידוי" והוא בוצע בקונצרט בביצוע בכורה. מה היה מיוחד בביצוע הזה? ששרנו עם יעל:  

ליתר דיוק, עם הקלטה של יעל: הביצוע הזה מתחיל בהקלטה של יעל שרה סולו, ואנחנו מצטרפות אליה בשירה ומלוות אותה. 
אני מודה שהתרגשתי כל כך שהתחלתי לבכות על הבמה באיזשהו שלב, ולא הצלחתי לשיר חלק מהזמן בגלל זה. 

בהמשך לדיונים שיש בהרצאות שלי: האם מישהו שאל את יעל כשעוד היתה בחיים האם היתה רוצה שנשיר איתה אחרי מותה? לא. כל מה שאפשר לעשות זה לשער, ואני חושבת שהיא היתה מאשרת את זה, ושמחה שיש לנו את האפשרות לשיר איתה שוב. 
עבורנו זו היתה זכות, וחוויה מרגשת בצורה יוצאת דופן. 

עדכון 1/7/15: התפרסמה ידיעה על כך שהקלטות של אמי ויינהאוס (שמתה ב-2011) הושמדו כדי לוודא שלא יראו אור לאחר מותה.

יעל נהרגה לפני 15 שנים, ואני לא יכולה שלא לחשוב על התמונות, הטקסטים והסרטונים שהשאירה אחריה: כמה רבים יותר, ובאיכות טובה יותר, הם היו, אם היתה נהרגת במועד מתקדם יותר טכנולוגית. 

הפעם התאפשר גם לנו, שאיננו שועי הארץ או העולם, לחוות חוויה יוצאת דופן עם אדם שכבר אינו בחיים 15 שנים. אני תוהה איזה אפשרויות טכנולוגיות מתקדמות יותר יהיו זמינות יותר לכולנו בהווה ובעתיד, להנצחה ולהנצחה עצמית. 

(ההקלטה היא מרסיטל הסיום של יעל את בית הספר תלמה ילין, ב-1995ברעננה - באותו מקום, לפני עשרים שנה. ליוותה אותה אז בפסנתר ז'אנה קופילב. על הבמה שרנו איתה אנסמבל בוגרות מקהלת העפרוני, וליוותה אותנו בפסנתר גבי ארגוב). 

מאמר שהייתי שותפה לכתיבתו התפרסם במגזין בגרמניה

מאמר ש-Anu Harju, חוקרת פינית מאוניברסיטת הלסינקי, Dr. Katrin Döveling, חוקרת גרמניה מאוניברסיטת לייפציג, ואני, כתבנו, התפרסם בשבוע שעבר במגזין Media and Age בגרמניה. 

המאמר סוקר את הסימפוזיון שהייתי בו באנגליה בשנה שעברה: Death Online Research Symposium ושמו: Researching Digital Memorial Culture and Death Online: Current Analysis and Future Perspectives. 

הסימפוזיון הבא יתקיים בלונדון, אנגליה, באוגוסט 2015. ההרשמה בעיצומה. 

את הסיכום שלי של הסימפוזיון (סיכום שאינו אקדמי) תוכלו למצוא בפוסטים הבאים בבלוג שלי באנגלית: היום הראשון, היום השני. 

פגישה עם נציגי פייסבוק העולמית במשרדי איגוד האינטרנט בישראל

ב-17/6/15 הוזמנתי לפגישה עם נציגי פייסבוק העולמית שהתקיימה במשרדי איגוד האינטרנט הישראלי - ISOC. 

מטעם פייסבוק העולמית נכחו סיימון מילנר, מנהל המדיניות במזרח התיכון, באפריקה ובבריטניה, וג'ולי דה ביילנקורט, ראש תחום גלישה בטוחה. 

מישראל נכחו נציגים ממשרד החינוך, משרד החוץ, הסניגוריה הציבורית, המשטרה, הכנסת, איגוד האינטרנט הישראלי, המרכז לאינטרנט בטוח, על"ם ועוד, וכן עורכי דין מתחום האינטרנט. 

נושא הפגישה היה בריונות רשת כפי שהיא באה לידי ביטוי בפייסבוק בכלל ובדגש על "שיימינג" בפרט, ואצל בני נוער במיוחד.  

השאלות שהעלו החברים בדיון מהצד הישראלי היו הרבה יותר מעניינות מהתשובות שסיפקו האורחים מחו"ל, עלי לציין בצער: היה נדמה שהם באו רק כדי לתת תשובות כלליות ומעומעמות שלא מחדשות לנו דבר. הם הגדילו לעשות בדיון שנערך בכנסת יום קודם לכן באותו נושא, שבו ממש ישבו והקריאו מתוך תנאי השימוש, כפי שהיטיב לתאר עידו קינן בבלוג שלו, "חדר 404". 

השאלות שאני העליתי (ולא זכו לתשובה מעבר ל"זה מאד מעניין, נעביר את זה הלאה" - מענה שכולנו קיבלנו באופן גנרי) היו: 

1. חינוך, הרתעה, הסברה, אכיפה, קמפיינים חיצוניים וכו' - כל זה טוב ויפה, אבל אף אחד מהם לא מגיע ל-% 100 מקהל היעד. מי שכן מגיעה ל-% 100 מקהל היעד היא: פייסבוק עצמה. למה שפייסבוק לא תיצור קשר ישירות עם המשתמשים - ובטח אפשר לפלח את זה ספציפית לגילאים הרלוונטיים, אם רוצים להגיע במיוחד לבני נוער - ולהעביר להם מסרים דרך הפיד שלהם? כמו שפייסבוק יודעת מדי פעם לשאול את המשתמשים סקרים שונים דרך הפיד, למה שלא תעביר להם מסרים in house, במקום להסתמך על קמפיינים חיצוניים? להעביר מסרים של הסברה, של הרתעה, של השלכות. עו"ד איילת עוז מהסניגוריה הציבורית סיפרה לי פעם שמישהי שלחה תמונת עירום שלה בסנאפצ'ט מתוך מחשבה שזה יימחק מיד - והיא פשוט לא חשבה על האפשרות של "צילומסך" באותן כמה שניות בהן התמונה עדיין תהיה זמינה. היא לא חשבה על האפשרויות הטכנולוגיות האפשריות ללכידת התמונה שלה ולהפצתה. פייסבוק יכולה בקלות להעביר מתוך הפיד שלה מסרים מסבירים ומרתיעים, שמסבירים השלכות, למשל. 
2. האם אפשר לשקול אפשרות של ענישה פנים-פייסבוקית? הטלת סנקציות פנים-פייסבוקיות? אם למשל פרופיל נתפס בבריונות רשת, אפשר לפגוע בזכויות הפייסבוקיות שלו: לשלול את האפשרות לשיתופים, לשלול את האפשרות לתיוג אנשים אחרים, לשלול את האפשרות לשליחת הודעות פרטיות וכו', למשך X זמן. בשלב מתקדם יותר אפשר גם להשעות את הפרופיל למשך X זמן, ואחרי עבירה חוזרת, למחוק את הפרופיל. אולי ענישה פנימית ולא חיצונית תהיה לה השפעה מיידית יותר ויכולת הרתעה רבה יותר?
   נכון, יש ב"כללי ההתנהגות הנאותים בפייסבוק" התייחסות לבריונות, אבל מדובר שם בעיקר על הסרת תוכן פוגעני באופן נקודתי. אם מדובר בעבירה חמורה על "חוקי הקהילה", כמו עירום מפורש, הפרופיל עלול להיחסם, לתקופה קצרה או ארוכה. הבעיה היא שלעיתים קרובות יש צורך ב"מאסה" של דיווחים על תוכן מסויים כדי שיוסר, ואולי יש בריונות רשת שלא נחשבת הפרה מספיק מפורשת כדי להצדיק חסימה או שלא מספיק אנשים מדווחים עליה. אולי דירוג של ענישה שבשלבים הראשונים "רק" ישלול זכויות מסויימות כמו תיוג, שיתוף ומשלוח הודעות פרטיות ירתיע משתמשים מצד אחד ויקל על משתמשים אחרים לדווח מצד שני.
3. במקרים קיצוניים כמו בזמן "צוק איתן", כשנודע שהחייל אורון שאול נעדר ונפתחו דפים רבים שהתעמרו בבני משפחתו, האם הם לא יכולים לנקוט באקט קיצוני כתוצאה ממצב קיצוני, כמו להכריז שלפחות במשך היומיים או הימים הקרובים, לא ייפתחו דפים שיש להם "אורון שאול" בשם, כדי לחסוך מהמשפחה שלו לפחות את האכזריות הזו?
   נכון, אפשר לדווח על הדפים אחרי שנפתחו כדי שיוסרו, והם יוסרו אם מספיק אנשים ידווחו עליהם, אבל למה לא מראש למנוע טכנית את פתיחתם? כן, אני מבינה שזה צעד קיצוני, אבל יש סיטואציות שמצדיקות את זה, בעיני. 

מקור הצילומסך: Social Times

לא בתמונה: החלק של השולחן שבו ישבתי.
מקור התמונה: איגוד האינטרנט 

תשובות לא קיבלתי, כאמור. 
תודה למי-טל גרייבר שוורץ ולאורנה היילינגר על ההזמנה. 

פייסבוק ומוות, ליתר דיוק רצח - אזהרה, פוסט לא קל לקריאה

יש פוסט נפרד - ולא קל לקריאה - על הצד המכוער של מוות בעידן הדיגיטלי. 

יש שני פוסטים נפרדים על מוות בפייסבוק, פייסבוק ומוות: חלק ראשון, חלק שני. 

הפוסט הנוכחי הוא שילוב של שניהם ואני מזהירה שיש בו תכנים בוטים ושאינו קל לקריאה:

בפוסט מוות בפייסבוק, פייסבוק ומוות - חלק שני הבאתי את סיפורה של קייטלין וולף בת ה-19 שנחטפה ונרצחה - ורוצחיה העלו פוסט בשמה לפרופיל הפייסבוק שלה, לאחר מותה, כדי לתת למחפשיה את האשלייה שהיא עדיין בחיים. הפוסט הזה נמחק לאחר מכן מהפרופיל שלה. 

היום התפרסם בפורום mydeathspace.com כי אישה בת 48, קלודין "דידי" בלנצ'רד, נמצאה מתה בביתה במיזורי, ארה"ב לאחר שנרצחה ובתה החולה והמרותקת לכסא גלגלים / קביים בת ה-19 (ראו עדכונים מטה), ג'יפסי, נמצאה במדינה אחרת: וויסקונסין, ושהגבר שהיה איתה נעצר.
בין לבין גם היה שלב בו הציבור התבקש לסייע בחיפוש אחר האם והבת והוקמה קבוצת פייסבוק של חברים: מתפללים לשלומן של דידי וג'יפסי (עדכון 17/6: הקבוצה שינתה את הגדרות הפרטיות שלה מפתוחה לסגורה ומסגורה לסודית, ולכן לא ניתן לראות אותה מהקישור). 

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי הסיבה שחברים ניסו ליצור קשר עם האם והבת והזעיקו את המשטרה, היא פוסט שפורסם (ככל הנראה) על ידי הרוצח בפרופיל הפייסבוק המשותף של האם והבת (עדכון 18/6: הפרופיל כבר לא זמין) ובו נכתב "הכלבה מתה": 

לאחר כמה תגובות מודאגות ומבולבלות של חברים, מי שפרסם מתוך הפרופיל שלהן את ההודעה המבהילה הזו הגיב בטקסט מזעזע: "ביתרתי את החזירה ואנסתי את בתה המתוקה והתמימה. הצרחות שלה היו כה רמות":

בשלב הזה החברים כבר היו ממש מבוהלים, ניגשו לביתן (חמושים בנשק) והזעיקו את המשטרה לאחר שהן לא ענו לטלפונים או לדפיקות על הדלת. 

חיפוש ראשוני בביתן רק העלה כי הן אינן שם (החתול והמכונית היו בבית), ולכן פורסם בתחילה כי הן נעדרות ובסכנה והציבור התבקש לסייע בחיפושים אחריהן. רק בחיפוש נוסף התגלתה גופת האם. 

החקירה עדיין נמשכת. 


עדכון 17/6/15:

1. הבת, ג'יפסי, כנראה בת 23 ולא בת 19. מסתבר שהיא רשומה בשלושה תאריכי לידה שונים. 
2. הבת נעצרה והיא מואשמת ברצח אמה - ביחד עם הבחור איתו נמצאה בוויסקונסין, שהוא כנראה בן הזוג שלה, ובן 26. 
3. החבר הודה ברצח האם - ואמר שדקר את האם למוות לבקשתה של הבת. 
4. הבת הודתה שהיא זו שפרסמה את הסטטוסים בפייסבוק. 
5. מסתבר שג'יפסי לא חולה כפי שהוצגה על ידי אמה ואינה רתוקה לכסא גלגלים או קביים. אנשים משתפים עכשיו, בעקבות החשיפה, סיפורים שמהם משתמע כי האם התעללה בבתה והציגה אותה כצעירה וחולה יותר ממה שהיא באמת. 
6. יש כמה קבוצות פייסבוק שדנות בסיפור: 

• Dee Dee and  Gypsy  Blancharde Murder case
• Dee Dee and Gypsy Blancharde - Case Discussion
• Dee Dee And Gypsy Blancharde Who Are They Really?

עדכונים נוספים: 

• כתבה ב-Daily Mail באנגליה. 
• כתבה ב-BuzzFeed. 

לפזר את CJ

בדצמבר 2013 חבר טוב שלח לי בפייסבוק את ההודעה הפרטית הבאה: 

הוא צדק: הדף הזה, Scattering CJ (לפזר את CJ), לגמרי שווה שיעקבו אחריו, ואכן הביא מאז גם אותי לידי דמעות וגם את הקהל בהרצאות ובשיעורים שלי.  

CJ היה בן 20 כשרב עם אמו, היילי. היא חשבה שזה סתם עוד מריבת אם ובן - אבל CJ יצא מהבית וירה בעצמו. 

היילי מתמודדת מאז גם עם כך שבנה האהוב מת וגם עם כך שהמילים האחרונות שהוחלפו ביניהם היו קשות. 

הדף הזה התחיל בנובמבר 2013, כששותף בו פוסט שנכתב במקור בפרופיל של היילי: 

לפוסט הזה היו 40 שיתופים מהדף ו-400 שיתופים מהפרופיל. הנה כמה ציטוטים ממנו (ג'ון הוא בעלה, קונור הוא בנה הצעיר. הניסוח של הבקשה השתנה מעט לאורך הזמן, אבל המהות נשארה בעינה): 

"בננו לא זכה לראות את העולם כפי שהיה רואה אותו אילו היה עדיין חי. הבן שלנו לא טייל כפי שהיה מטייל אילו עדיין היה בחיים. הוא לא חווה הרתפקאות כפי שהיה חווה אם היה חי עדיין. הוא פשוט לא. וזה שובר את לבי. וזה גורם לי לרצות לתת לו את זה, אם אוכל. ג'ון ואני רוצים שהשמופי שלנו יראה את העולם, שיהפוך להיות חלק מהעולם שהוא לא זכה לבקר בו. אנחנו מאמינים ש-CJ היה שמח אם היה יודע שאנשים אכפתיים ורגישים, חברים וזרים, לקחו אותו להרתפקאה ופיזרו חלק קטן מהאפר שלו במקומות בעולם שכדאי לראות. פיזרנו חלק קטן מהאפר שלו אבל נשאר עוד המון. זה ישמח אותנו אם יש אנשים שמוכנים, באמצעות הכוח של המדיה החברתית, לשתף את הפוסט הזה, למקרה שיש מישהו אי שם שמוכן לקחת חלק מהאפר של הבן שלנו ולהראות לו את העולם. להראות לו מקום יפהפה שהוא לא זכה להגיע אליו ולפזר שם את האפר שלו. כל מה שאני מבקשת זה שתבטיחו לחשוב על הבן המדהים שלי גם אם לא הכרתם אותו. שתחשבו על כל החיים שהציל דרך תרומת איבריו. תגידו לו שאמא שלו תמיד תאהב אותו. ושהיא מצטערת. אתם חייבים להסכים להגיד את זה. בגלל שזה מה שאני ואני צריכה שהוא ישמע את זה כדבר האחרון שהוא שומע לפני שהוא ממשיך הלאה. האם אני מטורפת? האם יש בכלל אנשים שיסכימו לעזור לאם שבורת-הלב הזו לתת לבנה האהוב הרפתקאה אחת אחרונה? התאבדות היא מפלצת. אני לא יכולה לתת למפלצת לנצח. אני חייבת למצוא דרך לתת לבן שלי לנסוק ביקום". 

כיום, יותר מ-21,000 איש עוקבים אחר הדף הזה ואחר המסע של CJ. 

את הרשימה ה(ארוכה מאד) של המקומות בהם CJ כבר פוזר אפשר למצוא כאן (תמר, אשמח אם תצרי קשר!). תמונות אפשר לראות כאן וסרטונים כאן, וגם ביוטיוב ובוימאו. 

באפריל 2015 יכולתי לספק ל-CJ מקום מנוחה נוסף כשפיזרתי אותו בירוואן, בירת ארמניה. דאגתי שאולי המעטפה לא תגיע בדואר בזמן לפני הנסיעה, ואז דאגתי שאולי בשדה התעופה מישהו יתחקר אותי על מה יש לי בתיק, ואז דאגתי שאולי מישהו יגיד לי שאסור לי לפזר שם אפר, אז לא סיפרתי לאף אחד/ת מה אני עושה עד שהכל כבר היה מאחורי. 

מסתבר שהדבר היחידי שבאמת הייתי צריכה לדאוג לגביו היה מזג האוויר: לא יכולתי לדחות את זה יותר ולכן נאלצתי לפזר את CJ ביום בו היו עננים ואובך שהסתירו לחלוטין את הר אררט היפהפה. 

כך ההר נראה - או ליתר דיוק, לא נראה - באותו היום: 

וכך הוא נראה מאותה הנקודה בדיוק ביום אחר (מאוחר יותר, אחרי שכבר חזרתי מארמניה לישראל): 

מתסכל מאד. היילי, אני מצטערת שכך יצא. 

אלבום התמונות מהפיזור שלי נמצא כאן ואת הוידאו אפשר לראות כאן: 

הייתי אמורה להיות אחד מהאנשים האחרונים שקיבלו אפר לפיזור כיוון שהשלב הזה של הפרוייקט היה אמור להגיע לקיצו סביב יום השנה החמישי למותו, אבל היילי החליטה לאחרונה להמשיך ולשלוח עוד קצת בכל זאת. היא תכתוב אחר כך ספר על כל המקומות היפהפיים שבנה האהוב זכה לבקר בהם לאחר  מותו, ועל כל המקומות בהם זרים גמורים אמרו לו שהוריו ואחיו אוהבים אותו, ושאמא שלו מצטערת. עוד מידע אפשר למצוא כאן. 

הרשת החברתית אכן הפעילה את קסמיה לטובת בקשתה של היילי - אבל זה היה תהליך הדדי ומשותף. היילי לא מנסה לייפות או להסתיר את הכאב, השכול, האבל, הצער, הגעגוע, הכאב והאשמה שהיא חשה מאז מותו של בנה, וכיוון שכך, היא נוגעת בלבם של הקוראים.

אנונימי/ת: "נתקלתי בדף שלך במקרה והוא גרם לי להסתכל ברצינות על מערכת היחסים שלי עם בני המתוק והיקר. הוא בן שש, רגיש מאד מאד....תודה על ההשראה ועל החמלה, בני בגיל שש הוא שונה אבל נהדר. אני כבר רואה בו ניצנים של נפש מיוסרת ושד פנימי, תודה שעזרת לי לראות את זה"    

אנונימית: "הבן שלי מתמודד עם דיכאון ואני רואה אותה מאבד חתיכה מעצמו כל יום. אני לא יכולה לתקן את זה. שיחות עם רופאים ותרופות לא עוזרים. אני מפחדת שאאבד אותו... סיפרתי לו על CJ יום אחד, קיוויתי שזה יפתח את ערוצי התקשורת בינינו. היום בני מיוזמתו הלך לבקש עזרה במרכז לבריאות הנפש כי הוא הרגיש אובדני. הם נתנו לי את הארנק שלו וכמה ניירות שהיו עליו כשהוא אישפז את עצמו. ובין חפציו היתה תמונה של CJ. היום, את, השיתוף שלך, הבן שלך, הצילו את החיים של הילד שלי. אני משתפת אותך במה שקרה כי אני מאמינה ש CJ הוא הסיבה שבעטיה בני ביקש עזרה". 

אנונימי/ת: "בן הזוג שלי לשעבר התאבד... הוא בארה"ב ואני בניו זילנד... נתת לי השראה. אמא שלו שרפה אותו, ואת נתת לי את האומץ לבקש ממנה חתיכה קטנה ממנו כדי לפזר במקום מרוחק ויפהפה. הוא לא טייל לפני שעזב את העולם הזה, אז לפחות את זה עוד אוכל לתת לו". 

אנונימי/ת: "רציתי להרוג את עצמי כמה פעמים בשנה שעברה ואני מתמודדת עם דיכאון... אחרי שקראתי את הסיפור שלך ושל CJ החלטתי שאני אף פעם לא אעביר את אמא שלי את מה שאת עוברת. בכיתי בזמן שקראתי את הסיפור שלך ואני עדיין בוכה בזמן שאני כותבת לך את ההודעה הזו. ... אני רוצה שתדעי שעזרת לי ובלי שהיא יודעת, עזרת גם לאמא שלי. תודה רבה לך כל כך". 

היילי: "קיבלתי הודעה מאם שרצתה שאדע שבנה עזר היום לחבר שניסה להתאבד. ... היא מאמינה שהבן שלה היה מסוגל לעשות את זה כתוצאה מכך שהם היו מעורבים בפרוייקט של לפזר את CJ. ביקשתי ממנה שתמסור לבנה חיבוק מממני". 

פעילוּת ברשתות חברתיות יכולה להיות מקור לתחושות של בדידות, קור וניכור - והיא גם יכולה להיות מקור לנחמה ולתחושות שותפות וקירבה. הדף "לפזר את CJ" בהחלט שייך לסוג השני. 

CJ, מאחלת לך לנוח על משכבך בשלום, ולכם, היילי, ג'ון וקונור, אני מאחלת לחיות בשלום. 

כיסוי תקשורתי לבלוג בארץ ובעולם וראיונות איתי, מהתקופה האחרונה

• ביוני 2015 רואיינתי לתוכניתם של רן שריג ודנה ספקטור ברדיו 103 FM בעקבות המדריך שכתבתי - מה לעשות כשרואים פוסט אובדני בפייסבוק? ניתן להאזין לראיון כאן

• במאי 2015, המדריך שכתבתי עלה גם ב'קפטן אינטרנט' בהארץ: מה עושים כשרואים פוסט אובדני ברשת?

• במאי 2015 עלתה כתבה (באנגלית) על מוות דיגיטלי בכלל ועל הבלוג בפרט באתר A New Domain:
  It Might Be Time to Get A Digital Afterlife
  ותודה לדייויד מיכאליס על היוזמה. 

• במאי 2015 עלתה ב-Nexter של Mako כתבה הכוללת התייחסות לבלוג וראיון איתי:
  "עד 120": גולשים בפייסבוק אחלו מזל טוב ליורק קניוק

• באפריל 2015, ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה התפרסמה בידיעות השרון כתבה על הנצחה בפייסבוק ובסופה ראיון איתי:

• במרץ 2015, סלינה אליס גריי, חוקרת מדיה דיגיטלית באקדמיית לנקסטר באנגליה, כתבה פוסט (באנגלית) בבלוג שלה על המדריך שכתבתי להתמודדות עם ההיבטים הדיגיטליים אחרי מוות: Digital Legacy – Access and Management.
  את המדריך שכתבתי תוכלו למצוא בעברית כאן ובאנגלית כאן. 

את הרשימה המלאה של הכיסוי התקשורתי שהיה לבלוג עד היום וראיונות איתי בארץ ובחו"ל, ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות המודפסת והמקוונת, תוכלו למצוא בדף: סיקור תקשורתי של הבלוג וראיונות איתי (יש קישור אליו מהתפריט מימין למעלה).