כל החומרים בבלוג עומדים לרשותך בחינם. הם מסודרים לפי נושאים בתפריט מימין, כדאי לגלול מלמעלה למטה על מנת לראות את כל האפשרויות

יום שישי, 24 במרץ 2017

הטקסט של ה-Talk שלי ב-TEDxWhiteCity






What Happens To Our Digital Remains When We Die?

In 2011 an email from my brother showed up in my inbox. 
It had no subject, and the message contained a single link. 
During the next three weeks several such messages arrived, and I kept feeling frustrated and helpless. 

Those emails arrived in April.
A month earlier, in March, my brother was killed when hit by a car.


Those emails weren’t written by him: his email account was hacked, and his entire contact list received a strain of spam messages, until it was flagged, and shut down.

When I took it upon myself to neatly and respectfully “fold” my brother’s digital life after him* – just like our family was doing with his physical life – I had no idea what I was getting myself into, nor, how difficult it would turn out to be. 
Which is why I started writing about dying in this digital era: since I was introduced to the world of “Digital Death”, I’ve felt a strong need to introduce it to others - without them having to first lose a loved one.

“Digital Death” is a term to denote everything that happens – or doesn’t happen – to our digital data and devices, online accounts and virtual presence after we die. 

Have you ever thought about how many digital accounts you have? The kind you log into with a user name and a password? 
You probably have more “Personal Accounts” than you realize: this term refers to anything we log into online with a user name and a password: all the websites we ever signed up to. 
study from 2015 found that the average user had 90 such accounts, with the number predicted to double every five years. 
Sounds like a lot, right? I know I was surprised when I checked the Password Manager I use: it currently holds my usernames and passwords to 253 online log-ins.
Assuming some are no longer relevant, several are duplicates and a few are just Wi-Fi accesses, that still leaves us with, what? – 150? 200?

Our digital space and devices now practically hold every aspect of our lives: 
From life-long collections of music, movies, books, texts, videos, pictures, memories - through our banking records and the personal or professional documents and records for managing a house-hold or a business - all the way to our metadata. 
Once we are gone, all of this is left behind. 

It’s an unsolved problem, as in most cases we don’t know each other’s passwords – let alone all 90 or 253 of them - nor, what the wishes of the deceased were, as it was never discussed. 

In most cases we don’t know what the after-death policy of the sites we use, is. Even if you are one of those rare people who do read the Terms of Use, in some cases you still won’t be able to know what the after-death policy is, as it’s not published. 
And if you do find out, you might be alarmed to learn this policy is against your wishes – whatever that wish may be – or that the site won’t respect your wish, even if you were to express it*, as transferring a user account or its details might be a violation of the Terms of Use. 

Most countries and states don’t have “Digital Death” regulations or laws yet, or if they do, they’re insufficient: 
For example, the law might address only the deceased’s email accounts, as is the case in Rhode Island, or if it does address ALL of the deceased’s online accounts - it only lets you shut them down, as is the case in Nevada. 
The British law might deem accessing someone else’s account as a criminal offence, and the American law (state or federal) might see it as a crime even if you were appointed by the deceased. 
Further confusion comes with the differences in international law, as well as where you or your accounts are located in relation to the location of the servers. 

The result is that most - if not all - of the dozens or hundreds of accounts each one of us leaves behind* become unreachable. This means not just the colossal digital loss we might experience - which, by the way, could also lead to real financial loss – but also that these accounts remain out there: existing, floating, uncontrolled. People may continue to use, engage and interact with them - without our consent, knowledge or being able to do anything about it - possibly in ways neither the deceased nor we would want. 

We are used to thinking of wills, legacies, heritage, bequeathing and planning ahead as relevant to older, wealthier people, but Digital Death is relevant to everybody: you don’t have to be rich in order to accumulate a vast digital world, and, in fact, the younger you are, the more online activity you’re likely to have*. 

And digital loss is not just personal. It can be communal, cultural:
For instance: we nearly lost all the manuscripts of 36 year-old Iranian-American, international bestseller author, Marsha Mehran. She was found dead, alone, in Ireland, in 2014, and her father, Abbas, had to fight in order to retrieve her digital manuscripts from their cloud storage provider.


First steps in the right direction were made when two in-house services were launched: Google’s “Inactive Account Manager” in 2013 and Facebook’s “Legacy Contact” in 2015. 
These let you leave certain instructions for your accounts in case of death. 
But Google’s service doesn't let you share access to your accounts, and Facebook’s won’t let you pass access to your account, nor can you choose to not have your profile memorialized.
And I’m guessing most of you don’t know about these services, as both companies choose not to communicate them directly to their users. 

On Facebook, once a person is reported as deceased – which, by the way, can be reported by anyone, including complete strangers – that profile is "Memorialized”, with no prior warning. From that point onward, it is frozen and can no longer be accessed – even if you do have the right username and password, along with the deceased’s permission.

Google says in Certain Circumstances it may provide content from a deceased user's account.
Which circumstances? They don’t specify.


You might be thinking: "Hey, I’ll be dead! I don't care about some files or devices". You'd be right, of course. You won't care. But the people you love, and those who loved you, might care, for both sentimental and practical reasons. 

You might prefer that your privacy be maintained after your death – sometimes especially from your loved ones. This is legitimate, important and should be respected. 

I want to emphasize: I'm not saying the deceased don't have a right to privacy. 
The thing is that there is no one right answer to suit all, therefore, it should be your decision, and not some company's customer relations' department's. 
You should be given the choice - and the means - to decide the fate of your digital after-life.


I believe it’s time we started educating ourselves about this. 

If you are a psychologist, lawyer, social worker, care giver, hospice staff, you should tell the dying people or bereaved families you’re working with, that there is one more thing they need to be aware of: “Digital Death”. 

If you are in charge of people risking their lives in service: cops, soldiers, fire fighters: I believe they deserve to be told - before they leave their house the next time - that there is one more thing they should be aware of: “Digital Death”. 

If you, as a person, as an individual, are already aware and concerned about Digital Death by this point: 
I wish I could give you a solution. I can’t. 
There is no one solution: it depends on which sites you’re using, what their policies or Terms of Use are, where you live and if there is any relevant legislation there.


But there are a few things you can do:

  1. Think about all the devices and accounts you’re using: Is your computer password protected? Is there an unlock pin code on your Smartphone? Will someone be able to keep using your iPhone or iPad without your Apple ID? Will access or copies be needed of the important documents only you had and were kept in cloud storage, like taxes or mortgage? Should your online videos and pictures still be available? Think about it –– and make a decision.
  2. Whatever your choice is, whether you wish for some or all of your devices and accounts to be accessed or not, share your decision. Tell someone you trust, leave written instructions in a safe place where they could easily be found, sign up to a third-party or an in-house service that manages digital accounts - while remembering that new accounts get opened and passwords get changed - so relevant information needs to be updated regularly.
  3. Push to change current policies and laws. Make sure the voices of individual people and bereaved families are heard too - not just the voices of the lobbyists of the tech industry.


I’m not a businessperson, a salesperson or anyone’s agent. 
I’m someone’s sister.


Picture by Colin Ritchie

This is my brother, Tal Shavit. 

He was 55 and a half years old when killed, on the spot, by a car, driven by a reckless driver, on March 2nd 2011. 

When a loved one dies, there is so much pain, sorrow and hardship we can do nothing about.
Let’s at least do something to spare additional pain, sorrow and hardship, which we can do something about.  

Please introduce this idea to as many people as possible, so they too will be aware of Digital Death - as you are now - without having to lose a loved one first. 


Thank you.





-------------------------------------------------------------------------------------------------------

* = מה ששכחתי להגיד על הבמה. 

יום חמישי, 23 במרץ 2017

וידאו, קרדיטים ותודות - TEDx

TEDxWhiteCity התקיים בתל אביב ב-25/1/17 ודיברתי בו על מוות דיגיטלי:
"What Happens To Our Digital Remains When We Die?"

הוידאו 




>>> עדכון: הטקסט זמיו לקריאה כאן



תודות 


צוות ה-TEDx התחיל לעבוד עם הדוברים זמן קצר לפני האירוע > מה שהביא לכך שהטקסט הסופי שלי היה מוכן בסמוך לאירוע > מה שהביא לכך שהזמן שעמד לרשותי כדי ללמוד אותו בעל פה היה קצר ומועט (בהרצאות של TEDx מדברים בעל פה, אין עזרים כמו כרטיסיות או טלפרומפטר וכו'). 

לא הייתי מסיימת לכתוב את הטקסט, ללמוד אותו בעל פה ולעמוד על הבמה אלמלא העזרה הרבה והנדיבה שקיבלתי באותם 44 ימים אינטנסיביים


תודה עצומה לחברים ולמשפחה:
אסף אביר, אשף המילים וקיצור הטקסטים, שהתובנות שלו על הטיוטות הראשונות עזרו לי להגיע לטיוטות האחרונות; 
גבי ארגוב, שהקדישה שעות כדי לשפר את ההגייה שלי באנגלית, לעזור לי ללמוד את הטקסט בעל פה ולחמם את מיתרי הקול שלי לפני העלייה לבמה; 
יעל געתון, שכבר ידעה את ההרצאה בעל פה בעצמה אחרי השעות הרבות של שיחות הסקייפ והווטסאפ בהן עזרה לי - מדנמרק - ללמוד את הטקסט;
שחר בר (אח לא ביולוגי), שעשה כמיטב יכולתו כדי לשמור עלינו הדוברים מהבחינות הטכניות והטכנולוגיות במהלך האירוע ולפניו; 
פרנקי סימון, שהפך להיות מעין עוזר מחקר מקצועי; 
ענבל לוטם (אחות ביולוגית), שהפכה להיות מעין עוזרת אישית; 
שמואל שוחט, Master Story Teller, שישב איתי במשך חמש שעות רצופות לפני שכתבתי את הטיוטה הראשונה ודיבר איתי על סיפורים ובנייתם.

תודה עצומה גם למי שאינו בקטגורית החברים והמשפחה ובכל זאת מדי פעם מופיע ביוזמתו ושואל: "איך אני יכול לעזור?": 
דניאל אלפון - שלפני כמה שנים "אימץ" את הבלוג אותי ועוזר מאז באכפתיות בנושאים שהם בתחומי המומחיות שלו ובעצות טובות באופן כללי. 


הטקסט הסופי היה בידי חמישה ימים לפני האירוע > מה שגרם לכך שכששלחתי קטעים ממנו למומחי מוות דיגיטלי בינלאומיים למעין Peer-review, נאלצתי לבקש שיחזרו אלי תוך 24 שעות בלבד, מה שכמעט גובל בחוצפה. אני מודה מאד ל
שלמרות לוח הזמנים הזה חזרו אלי עם אישור, תיקון או הצעה לשיפור וגרמו לי להתרגש ולהרגיש בת מזל על כך שהם נענו לבקשתי (ועוד בזמן) - וגם להיות שקטה מבחינה מקצועית לפני שאני עולה על הבמה.  


תודה ענקית למי שהשקיעו מחשבה, ענו לי על שאלות, עצו לי עיצות, היו אכפתיים ועזרו לי בשלל נושאים, אופנים וצורות: 
אמיר מעיין, אפרת זיו, גיא הופמןגליה פסי קיטרוזיו קיטרוטובית נייזר, יהונתן קלינגר, לילך כהן, מיכל ועידו עברי, נעם הולדנגרבר, נתיב רובינזוןסיגל סטריער, ערן לוטבקשירי ישועה, שני שקדשרון פלד קלרפלד ושרונה ראובני


תודה רבה לחברים שקנו כרטיסים והיו בקהל בזמן האירוע ולאלו שהתקשרו וכתבו כי לא יכלו לבוא. למזלי הם רבים מכדי שאמנה פה את כולם. 


תודה לדוברים תום רן וערן כץ על ההתכתבויות הליליות (קבוצת תמיכה...? ;) ) 


תודה מיוחדת לאמינם על "Lose Yourself" שליווה אותי ב-"Loop" בבית במהלך הכתיבה, ומאחורי הקלעים בשעות שלפני העלייה לבמה: 




ותודה לצוותים של Virtuozo ו-TEDxWhiteCity. 

קרדיטים 

היתרון בכך שההפקה לא סיפקה לדוברים מאפרת ומלבישה היה שיכולתי לשכור בעצמי את מי שהכי רציתי שתאפר אותי ולרכוש בעצמי את מה שהכי רציתי ללבוש: 
תודה שירי ניסן על האיפור, דליה Braids TLV על הצמה ודנה וכל הצוות מ-Nox על אוברול חלומותיי. 

יום רביעי, 22 במרץ 2017

TEDxWhiteCity - היום עצמו

השמועות אומרות שבקרוב הוידאו יהיה זמין לצפייה, אז זה נראה כמו זמן טוב לפרסם את ההמשך המובטח לפוסט "הדרך אל TEDxWhiteCity 2017":


25/1/17  - היום עצמו 


07:00 צמה (תודה דליה Braids TLV!) 
07:20 איפור (תודה שירי ניסן!) 

התבקשנו להיות מוכנים ועל הבמה לתדרוך ב-08:15. 


מאחורי הקלעים: 
הדוברים, חלק מהצוות של TEDxWhiteCity וחלק מהצוות של "וירטואוזו"

בפועל חל עיכוב קל בלוח הזמנים והוזמנו לבמה ב-09:00. כיוון שהחזרה הגנרלית יום קודם לכן לא היתה על הבמה, כל אחד מאיתנו תרגל פעם אחת כניסה לבמה, עמידה על השטיח האדום העגול ויציאה מהבמה.

האולם והבמה לפני כניסת הקהל 

עמדת הוידאו מוכנה לתחילת עבודה
צילום: שחר בר 

09:10 שיחת טלפון שקבעתי מראש לחימום קולי (תודה גבי ארגוב!) 

09:30 פתיחת דלתות 

האולם והבמה אחרי כניסת הקהל 
צילום: שרון אברהם

10:30 חלק ראשון: ברכות, חמישה דוברים (ערן כץ, ליאונרד ברודי, גליה בנארצי, רועי דויטש, זקי ג'אמל) והופעה (Maria Kong)  

11:30 הפסקה

12:15 חלק שני: הופעה (Garden City Movement), ברכות, ארבעה דוברים (ירון שוורץ, ד"ר טוביה אמסל, ורדית גרוס ואני) 

כיוון שהיו לי רק חמישה ימים ללמוד את הטקסט שלי בעל פה, בבוקר של האירוע עצמו עדיין לא ידעתי אותו (!).
ולכן, 
מהרגע בו יצאתי מחדר האיפור ועד הרגע בו עליתי לבמה (עם הפסקה אחת כדי לתרגל עליה וירידה מהבמה והפסקה אחת לחימום קולי טלפוני), כלומר במשך כארבע - חמש שעות, כל מה שעשיתי היה להסתובב אי-שם במעמקי מאחורי-הקלעים-שמאחורי-הבמה עם טלפון ואוזניות ולהקשיב להקלטה שלי אומרת את הטקסט שלי. שמעתי את עצמי ב-"Loop" שוב ושוב, מחפשת דרך לזכור מה הדבר הבא שאני רוצה להגיד. 
מדי פעם גיוונתי ושמעתי ב-Loop" את "Lose Yourself" של אמינם, ופעם-פעמיים גם רקדתי אותו. 
אני חושבת, כלומר מקווה, שכשעליתי על הבמה ודיברתי מול הקהל באירוע עצמו זו היתה הפעם הראשונה בה זכרתי ואמרתי את כל ההרצאה שלי בעל פה וברצף מההתחלה ועד הסוף, אבל אדע את זה בוודאות רק כשאראה את הוידאו. 


צילום: שרון אברהם 


התרגשתי עד כדי כך שהפה שלי היה יבש והיה לי קשה לדבר. עצרתי פעמיים כדי לשתות. 



צילום: שרון אברהם 

אחרי שירדתי מהבמה כבר לא עצרתי את הדמעות. 


13:30 הפסקה 

על הבמה:
הדוברים, חלק מהצוות של TEDxWhiteCity וחלק מהצוות של "וירטואוזו"
צילום: יואב אבנשטיין 

14:45 חלק שלישי: הופעה (Moses), חמישה דוברים (רים יוניס, אורי ששון, ד"ר תום רן, יפעת יודובסקי, ארז פרלמוטר



ועכשיו רק נותר לחכות ולראות את הוידאו. 

>>> עדכון: הוידאו עלה
>>> עדכון: מסתבר ששכחתי משפט אחד ופיסקה אחת, אבל למזלי זה לא פגם ברצף של הטקסט

יום שלישי, 14 במרץ 2017

פייסבוק ומוות - שוב יש צורך בלעשות סדר בבלגן

אחרי הרעש בפייסבוק ובתקשורת בימים האחרונים לגבי פייסבוק ומוות, נראה שאני צריכה להגיב גם כאן ולא רק על הפוסטים עצמם בפייסבוק ובדף הפייסבוק של הבלוג

בקבוצת הפייסבוק "עובדות לא חשובות" פורסם פוסט ובו צילומסך לגבי מינוי איש או אשת קשר למורשת הדיגיטלית עם הכיתוב: 
"תמיד תהיתם מה יקרה עם חשבון הפייסבוק שלכם לאחר המוות? אז בפייסבוק כמובן חושבים על הכל מראש והם מאפשרים לכם להגדיר מבעוד מועד מיהו האדם שתרצו שינהל לכם את החשבון או לחילופין אם תעדיפו שהדף פשוט ימחק - במידה והנורא מכל יקרה".


נכון לרגע זה יש לפוסט כ-750 לייקים וכ-200 תגובות, ואני מעריכה שעניתי שם לעשרות מהן. 

  1. פייסבוק לא "חושבים על הכל מראש" - האפשרות למנות איש או אשת קשר למורשת הדיגיטלית בפייסבוק הושקה ב-2015 והגיעה לישראל באותה שנה
  2. הגדרה של אדם כאיש או אשת קשר למורשת הדיגיטלית לא הופכת אותו למנהל החשבון או הפרופיל. מי שמקבל את המינוי מקבל הרשאות מסויימות ומוגבלות בלבד, למטרות ספציפיות בלבד, שהוגדרו על ידי פייסבוק מראש. 
  3. צריך להבדיל בין פרופיל, דף וקבוצה. כאן מדובר על פרופיל בלבד והכותבת שרבבה פנימה את המילה דף בטעות. 
שאלה רווחת בתגובות היתה "איך פייסבוק יודעים שאתה מת?".
ובכן, כל אחד יכול לדווח לפייסבוק על כל אחד כמת. כשפייסבוק עוברת על הדיווח והוא נראה לה אמין, הפרופיל מונצח. אם כשהאדם עוד היה בחיים הוא מינה איש או אשת קשר למורשת הדיגיטלית, המינוי נכנס אז לפעולה. מעבר לכך אין קשר בין פרופילים מונצחים לבין מינוי איש או אשת קשר למורשת הדיגיטלית ולהיפך

כן, אני יודעת שזה מבלבל. בגלל זה יש את הפוסט: "פייסבוק ומוות - סדר בבלגן". 

הנה הפוסטים בבלוג הרלוונטיים לנושא: 


פוסט נוסף שקיבל תשומת לב הוא הפוסט של זיוה אפרים, אמו של טל אפרים, שנהרג בינואר השנה (עוד אופנוען בשם טל שנהרג על אופנוע...):  
"חברים, אני זקוקה לעזרתכם - מישהו/הם שיכול/ים לעזור מול פייסבוק להוריד את התכנים של הפרופיל של בני טל אפרים ז"ל. פניתי לפייסבוק במייל, בפקס, לטלפון לא עונים - מישהו כאן יש לו ניסיון עמם? השנים יעברו וטל איננו ואני רוצה מזכרת ממנו לתמיד. הם הפכו את הכרטיס שלו לחברים בלבד ולא ציבורי ושינו פונקציות. אודה לכם על חתימתכם על העצומה האישית שלי לקבל את התכנים שלו, כדי ליצור לחץ על פייסבוק - ליצור פוסט ויראלי ושיתופים לקבוצות מתאימות או בפרופיל שלכם - או פנייה לפייסבוק בעצמכם - ללחוץ על פיסבוק לשחרר את הפרופיל שלו. הפרטים בעצומה המצורפת https://www.atzuma.co.il/talefraim". 


זו סיטואציה עצובה שגורמת למשפחה לכאב נוסף. המשפחה של טל היא לא הראשונה - ובינתיים גם לא האחרונה - שנמצאת במצב הזה, עד שפייסבוק תשנה את המדיניות הבעייתית שלה בנושא. 
כן, צריך להילחם בפייסבוק כדי שתשנה את המדיניות שלה - אבל יש לה מדיניות קיימת בנושא, וצריך להכיר בה כנקודת התחלה: 

  1. כל אחד/ת יכול/ה לדווח לפייסבוק על כל אחד/ת כמת/ה. 
  2. ברגע שפייסבוק עוברת על הדיווח והוא נראה לה אמין (כל מה שצריך לעשות זה לצרף לינק להספד או מודעת אבל), הפרופיל מונצח, בלא התרעה מוקדמת. 
  3. לפרופיל מונצח אי אפשר להיכנס יותר, גם אם יש לך את שם המשתמש והסיסמה הנכונים וגם אם זה היה רצון המת/ה. 
  4. פרופיל מונצח הוא בלתי הפיך. אם האדם אכן מת, הפרופיל שלו/ה יישאר מונצח, נקודה (אם האדם חי ומדובר בטעות, אז הפרופיל כן יכול לחזור לקדמותו. אבל אם האדם אכן מת, הפרופיל יישאר כך). 
  5. כאמור כל אחד יכול לדווח לפייסבוק על כל אחד כמת, כולל זרים מוחלטים. זו לא זכות ששמורה לקרובי משפחה בלבד. כל אחד יכול להפוך כל פרופיל למונצח, ולכן ההמלצה שלי היא: אל תעשו את זה. אל תדווחו. אתם לא יודעים את ההשלכות של הפעולה שלכם. תשאירו את זה למשפחה. אם היא תרצה - היא תדווח בעצמה. 
  6. הזכות היחידה השמורה לקרובי משפחה מדרגה ראשונה היא האפשרות לפנות לפייסבוק בבקשה להסרת הפרופיל של המת. על מנת לממש את האפשרות הזו יש לספק תעודת פטירה והוכחת קרבה משפחתית. 
  7. תיאורטית, יש לפייסבוק מסלול מובנה בו ניתן לפנות בבקשה לקבלת תוכן מפרופיל של אדם שנפטר. אבל:
    א. אין אפשרות לבקש גישה לפרופיל.
    ב. אין אפשרות לבקש סיסמה לחשבון.
    ג. אין אפשרות לבקש שהפרופיל יפסיק להיות מונצח.
    יש כאמור אפשרות לפנות ולבקש עותק מהתכולה, אבל:
    א. הפנייה צריכה לכלול צו מבית משפט (ולא עצומה או פוסט ויראלי...)
    ב. כתוב במפורש שפייסבוק נענית לפנייה במקרים נדירים בלבד.
    ג. אני עוד לא שמעתי על מישהו שפנייה כזו שלו נענתה בחיוב. יכול להיות שעוד לא היה מקרה כזה, יכול להיות שמי שמצליח מחוייב לחתום מול פייסבוק על הסכם שלא יפרסם זאת בתקשורת, ויכול להיות שכן היו מקרים כאלו ולא שמעתי עליהם, אבל אני מניחה שאם כן זה היה עושה רעש תקשורתי. 
מבחינת משפחתו של טל אפרים הם כמובן חווים את הקושי הזה לראשונה - אבל מבחינת פייסבוק, זו לא הפעם הראשונה שהם נתקלים בפניות ממשפחות בנושא, ולמעשה הכלי של מינוי איש או אשת קשר למורשת הדיגיטלית פותח כדי לתת מענה בנושא. רשימת סיפורים אישיים ניתן לראות בפוסט הזה בבלוג


הנה הפוסטים בבלוג הרלוונטיים לנושא:



  • חוברת שהיא מדריך להתמודדות עם ההיבטים הדיגיטליים הנלווים למוות (להורדה בחינם) 
  • פייסבוק ומוות - סדר בבלגן



    • אמש שודרה בתוכנית "חי בלילה" כתבה בעקבות הפוסט של זיוה אפרים. עוד לא צפיתי בה כי לצערי כבר כשקראתי את הטקסט הנלווה אליה נתקלתי באי-דיוקים ובשגיאות ופרסמתי את התגובה הבאה. עדכון: צפיתי בכתבה ופרסמתי תגובה נוספת



      וואלה TECH ראיינו אותי עכשיו בנושא. שם הכתבה כבר יותר מדוייקת אבל קיבלה את הכותרת "למה פייסבוק מתעללת בזיוה אפרים שבנה נהרג בתאונת אופנוע לפני חודשיים?" שנותנת את הרושם השגוי כאילו שמדובר במשהו אישי.