כל החומרים בבלוג עומדים לרשותך בחינם. הם מסודרים לפי נושאים בתפריט מימין, כדאי לגלול מלמעלה למטה על מנת לראות את כל האפשרויות

יום חמישי, 25 ביולי 2013

הרצאה שלי באנגלית ב- 30/7 בקמפוס של גוגל בתל אביב

ביום שלישי, 30/7, בערב, אני מרצה באנגלית בקמפוס של גוגל בתל אביב, לרגל יום הולדת שנה לגרסה האנגלית של הבלוג - Digital Dust

הכניסה חופשית, בהרשמה מראש. כל הפרטים כאן

הארץ פרסמו כתבה באנגלית על הבלוג ועלי לקראת ההרצאה, מוזמנים לקרוא כאן

קמפוס גוגל בתל אביב

ורד שביט עונה על שאלות בהרצאה הקודמת בקמפוס של גוגל
צילום: ג'וני זילבר 
//

יום חמישי, 18 ביולי 2013

תוצאות הסקר "מה נשאיר אחרינו?" - חלק 5 ואחרון: קטינים - וסיכום

עדכון 30/11/14: תוצאות הסקר זמינות מעתה גם ב-pdf שכאן

השאלה הבאה היא אחת מהמרתקות והחשובות ביותר בעיני: זו שאלה שביקשנו שרק הורים / אפוטרופסים לקטינים יענו עליה: "האם לדעתכם יש לחייב בחוק לתת לכם גישה לתכנים הדיגיטליים שישאיר אחריו ברשת ילדכם/בן חסותכם, אם חס וחלילה ימות?" - רק אם היתה הסכמה מצידו? - רק אם לא היתה התייחסות מצידו? 


נראה ש % 53 חושבים שכן, גם אם הקטין אמר לא

פילחתי את התשובות לשאלה הזו, וככה זה נראה כשרק מי שסימן על עצמו שהוא הורה עונה עליה: 



אחוז הרוצים גישה גם אם לא היתה הסכמה אפילו גבוה יותר: % 63. 

כמו שהסברתי בפתיחת החלק הראשון, סוגיית הקטינים היתה אחד המניעים העיקריים מבחינתי לעריכת הסקר. האם לקטינים יש בכלל זכות להחליט לגבי עצמם? האם צריך לאפשר להם להחליט בעצמם האם ההורים שלהם יקבלו גישה לתכנים שלהם או לא?


אנחנו רואים שעם כל הכבוד לזכותו של כל אדם לפרטיותו – וגם לקטינים יש זכות כזו כמובן – עדיין הרוב, % 56, חושבים שלא צריך לאפשר לקטינים להחליט בעצמם.
443 אנשים ענו על השאלה הזו, מתוכם 74 גם כתבו הערות בכתיבה חופשית: 


"תלוי בני כמה הם" (תזכרו את ההצעות האלו, שהן תלויות גיל - נחזור לזה עוד מעט) 






"תלוי בנסיבות"





"שאלה קשה"




"קטינים עוד לא יודעים מספיק"


"ההורים צריכים לקבל גישה בכל מקרה"


"גם לקטינים יש זכות לפרטיות"


ההערה האחרונה שלחה אותי לשיחה מרתקת עם יעל ביסטריץ, רכזת הדרכה ובקרה במרכז להשתלות –  כרטיס אד"י – תורם איברים. כיוון שגם כתבתי בחלק הראשון על ההבדל בין גרמניה ואוסטריה בתחום של תרומת איברים, opt in לעומת opt out, וגם גולש שענה על הסקר התייחס אל אד"י, פניתי אליהם כדי לדעת מהי המדיניות שלהם לגבי קטינים.
גיליתי שיש הרבה קווי דמיון בין התחומים: אפשר להוציא בארץ כרטיס תורם מגיל 17, למרות שמבחינה חוקית זה עדיין נחשב קטין, כיוון שזה הגיל בו אפשר להוציא רישיון נהיגה. מה שקורה בפועל הוא, שגם אם הקטין ביקש לתרום את איבריו, בפועל הכרטיס שלו יכובד רק בהסכמת ההורים. ברוב המקרים, מניסיונם, ההורים בוחרים לכבד את הצוואה הרוחנית של הנפטר.

ב-1996 היה בארה"ב קמפיין של תרומת איברים בכיכובו של מייקל ג'ורדן, שהסיסמה שלו היתה
”Share your life. Share your decision". 
כלומר, זה לא מספיק שאתה החלטת – אתה צריך גם לשתף את הסביבה בהחלטה שלך. 



קראנו קודם שחלק מהגולשים שענו על הסקר סבורים שההחלטה לגבי קטינים צריכה להיות תלויית גיל - ובכן, בסקוטלנד אפשר להוציא כרטיס תורם איברים כבר מגיל 12

בישראלים פועלת שיטת ה-opt in, ויש כיום הצעה של שרת הבריאות יעל גרמן להפוך את ישראל ל opt out. מה שיעל ביסטריץ אמרה לי לגבי תרומת איברים דומה מאד למה שאני אומרת לגבי ניהול תכנים דיגיטליים, וגם נכתב בפתיח של הסקר: צריך גם וגם וגם: גם חקיקה, גם תקנוני שימוש, וגם נורמות חברתיות. רק צלע אחת – וזה לא יתפוס. לכרטיס אד"י יש תקפות חוקית בארץ, אבל הם לא רוצים להשתמש בכוח החוק ולכפות את זה על המשפחה – זה הצעד האחרון מבחינתם, וההכי פחות רצוי. הם רוצים שתהיה לזה נורמה חברתית. זה לא יכול להיות רק על הנייר, צריכה להיות בשלות חברתית שתוכל להכיל את זה. זה חייב להיעשות בהסכמה. לגבי ההצעה של השרה, יעל אמרה שאי אפשר יהיה לדלג ישר אל השלב של opt out בלי שתהיה הכלה חברתית לכך. 

לקראת סיום, נשאל את הקטינים עצמם מה הם אומרים: 

עד כמה תהיו מוכנים שהוריכם יקבלו גישה לתכנים הדיגיטליים שתשאירו אחריכם? 



נראה טוב, לא? % 47 מוכנים שההורים יקבלו גישה.
כן.
אבל, ביקשנו שרק קטינים יענו על השאלה הזו. ואחרי סינון לפי מי שסימן לגבי עצמו שהוא קטין, אנחנו נשארים עם זה: 




שגם כבר נראה אחרת לגמרי, וגם לצערי היו רק 15 צעירים שסימנו את עצמם כקטינים, ומתוכם 2 לא ענו דווקא על השאלה הזו, מה שמשאיר אותנו עם 13 עונים, שזה מדגם לא מייצג בכלל. אז דווקא על השאלה הזו לא הצלחנו ללמוד מקטינים אמיתיים – אולי צריך לעשות סקר שפונה לקטינים בשיתוף פעולה עם בית ספר, תנועת נוער או משרד החינוך. אבל אנחנו כן לומדים שהרבה אנשים בוגרים היו רוצים שנחשוב שמבחינת הקטינים זה בסדר שניכנס למה שהם ישאירו אחריהם – כי על השאלה הזו ענו 78 אנשים, שמתוכם, כאמור, לצערנו, רק 13 קטינים. 

לסיכום, יש גולשת שכתבה באחד מהשדות של הכתיבה החופשית "כמו שורד דרשה, אם הבנתי נכון". אז זו הזדמנות מצוינת שאני אענה בעצמי: אז מה אני אומרת?. 



אני אומרת שזה פלונטר. 

כיוון שזה פלונטר, צריך לטפל בזה בכל הרמות: 

  • חקיקה; 
  • תקנוני שימוש; 
  • ספקיות – הגולשים שכתבו שזו אחריות הספקיות צדקו: יש עליהן אחריות – הן צריכות לדעת מה המדיניות של עצמן ולפרסם אותה;
  • נורמות חברתיות: צריך לדבר על זה;
  • אותם גולשים שכתבו שזה באחריות המשתמש – גם הם צדקו: כמו שלכתוב צוואה זה אולי לא כיף, אבל מעשה אחראי לעשותו, כמו שלבחוֹר להיות תורם איברים זה אולי לא נעים, אבל חשוב – באותה מידה יש לנו אחריות כלפי האנשים שיקרים לנו ושאנחנו יקרים להם, ואנחנו צריכים לדעת מה המדיניות שלנו לגבי זה; 
  • צריך להכשיר אנשי מקצוע שיוכלו לתת מענה למשפחות אבלות שמתמודדות גם עם האספקטים הוירטואליים, המקוונים והדיגיטליים של מוות. במיוחד כשזה מוות פתאומי. גם ברמה הטכנית, וגם ברמה הרגשית והטיפולית, גם ברמה האקדמית וגם בשטח.
הייתי בינואר בכנס הארצי של שכול, אובדן וחוסן נפשי בחברה הישראלית. הכנס מיועד לאנשי אקדמיה, אנשי מקצוע וקובעי מדיניות  – במשך שלושה ימים היו בו חמישה רבי שיח, 11 פוסטרים, שמונה סדנאות ו – 70 הרצאות. מתוך כל השפע הזה, היו רק שתי הרצאות שהתייחסו לרשת. כן, שתיים. אחת על אלמנוּת ארוכת טווח: "ניתוח תימטי של קבוצה מקוונת", הרצאתה של אילה כץ, שהציגה מחקר ש"ניתח כתיבה של אלמנות צה"ל בפורום אינטרנטי, מתוך מטרה לחקור את החוויה של אלמנוּת ארוכת טווח ואת החוויה של כתיבה בקבוצה מקוונת". אני בטוחה שנעשתה כאן עבודת מחקר מצוינת, אבל זה מחקר שאפשר היה לעשות גם לפני כמה שנים, לא היה צריך לחכות ל-2012 בשביל לחקור כתיבה בפורום אינטרנטי. ב-2013 אין בזה שום דבר חדשני, מהפכני, פורץ דרך. ההרצאה השנייה היתה שלי - "אובדן ושכול בעידן דיגיטלי ובימים מקוונים". אני מודה שהכנס הזה גרם לי לתסכול ולתחושה שאין מענה כרגע לצורך הממשי אותו חווים רבים כבר כאן ועכשיו, בהווה - התייחסות לתכנים הדיגיטליים שיקיריהם השאירו מאחריהם. 

המסקנות שלי מהסקר הן: 
  • זה לא פשוט, זה לא חד משמעי, זה לא מובן מאליו וזה לא אחיד. 
  • זה פרטי, אישי ומשתנה מאדם לאדם. 
  • צריך להסדיר את זה – זה לא יסתדר מעצמו. 
  • תחליטו מה אתם רוצים – ותדברו על זה. תשתפו את הסביבה הקרובה בהחלטות שלכם.

  • זה חשוב, חשוב, חשוב, חשוב. כי אם אתם לא תטפלו בזה, אתם עלולים לגרום לכאב רב לאנשים שיישארו אחריכם. בין אם תחליטו לתת להם גישה ובין אם לא, לפחות הם ידעו מה אתם רציתם, וברוב המקרים אני מניחה שהם יבחרו לכבד את זה. ואם תחליטו כן לתת להם גישה, תקלו עליהם מאד בכך שתספקו להם את מה שטכנית הם יצטרכו בשביל להיכנס. אם אתם לא תטפלו בזה, עלול להיגרם נזק בלתי הפיך – כי לא יהיה מי שיוכל כן לפתוח וכן לתת גישה. זה יישאר נעול לתמיד. 

תוצאות הסקר הזה יוצגו על ידי ברמו"ט - הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים, בהמשך לפגישה שלי שם מוקדם יותר השנה.
כמו כן, כיוון שפול סולומון, מנהל התקשורת ומערך הדוברות של גוגל ביוון, טורקיה, המזרח התיכון, אפריקה וישראל, היה אחד מאלו שמילאו את הסקר והוא הביע בו עניין, התוצאות יישלחו גם לגוגל ב-Mountain View בקליפורניה.


תודה לשירי ישועה על הגרפיקות. 
//

יום שבת, 13 ביולי 2013

תוצאות הסקר "מה נשאיר אחרינו?" - חלק 4: מהי הגישה שלי | נשים לעומת גברים

עדכון 30/11/14: תוצאות הסקר זמינות מעתה גם ב-pdf שכאן

הניסוח של אחת מהשאלות שנשאלה בסקר התבסס על תגובות מהשטח: זה צילומסך מפייסבוק של תגובות שקיבלתי:




"אני לא מסכימה עם זה שנותנים את הסיסמה למשפחה. אני לא הייתי רוצה שיכנסו לי לאימייל או לכל תיבה אחרת ששייכת לי, גם לא אחרי מותי. זה שאני מתה לא אומר שאנשים רשאים לחטט בחיי הפרטיים... אני נגד זה שיכנסו לי לאימייל הפרטי. אז מה אם אני מתה? (טפו!) זה עדיין לא סיבה. אימייל זה משהו מאוד פרטי ולאף אחד אין רשות להיכנס לשם. משפחות לא צריכות להשתלט על החיים של הקרוב המת שלהן".

בעקבות זה נשאלה השאלה הבאה: 


"מה הגישה שלך לנושא?"


האם הגישה שלך היא "זה שאני מת/ה לא אומר שאני מוכן/ה שייכנסו למה שהשארתי אחרי - גם לא ההורים או הילדים או בן/ת הזוג שלי"? 


רוב האנשים - % 49 – לא מסכימים עם הגישה של אותה גולשת. 

האופציה הנוספת שהצענו בתשובה לשאלה "מה הגישה שלך לנושא?" היתה "אם חס וחלילה יקרה לי משהו, למה שההורים או הילדים או בן/ת הזוג שלי יצטרכו, בנוסף לכל, גם להתמודד עם חוסר גישה למחשב שלי או לתכנים שהעליתי לרשת?"



 % 55 אחוזים מסכימים שזה מתאר בצורה מדויקת יותר את הגישה שלהם. 

מתוך ה-457 איש שענו על השאלות הספציפיות האלו, היו 117 אנשים שהיה להם גם מה להוסיף בכתיבה חופשית, בנוסף לכך שהם בחרו האם הם מסכימים לגישות אלו. הנה מגוון דוגמאות: 

" זו בעיה / זו לא בעיה" 




"יש מקרים יוצאי דופן"




"יש זכות לפרטיות" 




"יש השלכות על בני המשפחה" 





ו - סוף סוף הנה מישהו מדבר על זה במפורש: פורנו




אני יודעת שיש תהיות בנושא, ולכן פילחתי את התשובות לשתי השאלות היסטוריית גלישה והיסטוריית חיפושים לפי מי שסימן כשענה על הסקר שהוא גבר, ומי שסימנה שהיא אישה: 

גברים בלבד – מוכנוּת לתת גישה לבן או בת הזוג: 



נשים בלבד - מוכנוּת לתת גישה לבן או בת הזוג:



אנחנו רואים שגברים מוכנים % 43, ונשים מוכנות % 54 – % 56. 

גברים בלבד – מוכנוּת לתת גישה להוריהם:



בין % 69 – % 71 לא מוכנים שתהיה גישה. 

ונשים – מוכנוּת לתת לגישה להוריהן: 


גם לא מוכנות, אבל % 55. 

גברים – מוכנוּת שתהיה גישה לילדיהם: 




לא: % 64 – % 65 . 

נשים – מוכנוּת שתהיה גישה לילדיהן: 


גם לא, אבל פחות - % 50 – % 52. 

אולי יש אנשים שחשבו שההבדלים בין גברים לנשים יהיו מובהקים יותר . 

נמשיך עם התשובות לשאלה "אז מה הגישה שלך?

"יש לי פיתרון" 





"בנימה אישית"







המשך התוצאות בחלק החמישי והאחרון, שעוסק בקטינים - ובסיכום. 
החלקים הקודמים:
החלק השלישי, שעוסק במוכנוּת לתת וברצון לקבל. 

החלק השני, שעוסק בברירת המחדל. 
החלק הראשון, שעוסק בהקדמה ובנתונים הדמוגרפיים. 
//

תוצאות הסקר "מה נשאיר אחרינו?" - חלק 3: מוכנוּת לתת ורצון לקבל

עדכון 30/11/14: תוצאות הסקר זמינות מעתה גם ב-pdf שכאן

שאלנו לגבי חמישה דברים, האם היית מוכן לתת ליקיריך גישה אליהם, ולגבי אותם חמישה דברים האם היית רוצה לקבל גישה למה שיקיריך ישאירו אחריהם: תיבות דוא"ל, טלפונים סלולריים על תכולתם, פרופילים ברשתות החברתיות, היסטוריית הגלישה והיסטוריית החיפושים במנועי חיפוש.
כל אחת מהשאלות לגבי חמשת התכנים הדיגיטליים האלו נשאלה גם לגבי מוכנוּת לתת וגם לגבי רצון לקבל, לגבי שלושה מעגלים: בני הזוג שלנו, ההורים שלנו, והילדים שלנו. 


מוכנוּת לתת גישה 


תיבות אימייל - האם היינו מוכנים שתהיה גישה? התשובה משתנה בין בני זוג לבין הורים לבין ילדים, ואנחנו נראה את זה חוזר על עצמו גם בהמשך: התשובות לגבי הורים וילדים די דומות. % 69 מוכנים שלבני הזוג תהיה גישה לאימייל שלהם, לעומת % 42 אחוזים להורים ו % 49 לילדים. 

האם היינו מוכנים לתת גישה לפרופילים שלנו ברשתות החברתיות? % 76 היו מוכנים שלבני הזוג תהיה גישה, לעומת % 46 להורים ו % 57 אחוז לילדים. 

האם היינו מוכנים לתת גישה לטלפון הסלולרי וכל מה שהוא טומן בחובו: אנשי קשר, התכתבויות, תמונות? הנתונים כמעט זהים לאלו של הפרופילים ברשתות החברתיות: % 76 לבני הזוג, לעומת % 49 להורים ו % 54 לילדים. 

האם היינו מוכנים לתת גישה להיסטוריית הגלישה? כאן התמונה משתנה:

% 49 מוכנים שתהיה גישה לבני ובנות הזוג, אבל % 64 לא מוכנים שתהיה גישה להורים, ו % 59 אחוז לא מוכנים שתהיה גישה לילדים. אנחנו רואים שהמגמה של דמיון בין היחס שלנו להורים שלנו ולילדים שלנו, נשמרת. 

והשאלה החמישית והאחרונה: האם היינו מוכנים לתת גישה להיסטוריית החיפושים שלנו במנועי חיפוש? אנחנו רואים שוב שוני, אבל פחות קיצוני: % 48 מוכנים שתהיה גישה לבני הזוג, % 63 לא מוכנים שתהיה גישה להורים, ו % 57 לא מוכנים שתהיה גישה לילדים. 

אציג את הנתונים גם במרוכז: זו תמונת המצב לגבי מוכנוּת שתהיה גישה לבני הזוג

תמונת המצב לגבי מוכנוּת שתהיה גישה להורים

דוגמאות להערות שנכתבו בכתיבה חופשית על ידי מי שענו על השאלה הזו:

ריכוז התשובות לגבי מוכנוּת שתהיה גישה לילדים

כמה הערות שנכתבו על ידי מי שענו על השאלה הזו: 


רצון לקבל גישה 


נעבור לבדיקת הצד השני – האם היינו רוצים לקבל גישה לתכנים הדיגיטליים שישאירו אחריהם יקירינו? אותו תהליך: שאלנו לגבי אותם חמשת דברים, בחלוקה לאותן שלוש קבוצות: בני זוג, הורים, ילדים. 

האם היינו רוצים לקבל גישה לתיבות האימייל של יקירינו, אחרי מותם? אפשר להגיד בקיצור שכן:



אנחנו רוצים לקבל גישה למיילים של ההורים, אנחנו עוד יותר רוצים לקבל גישה למיילים של בני הזוג, ואנחנו ממש רוצים לקבל גישה למיילים של הילדים. 

מה לגבי הפרופילים ברשתות החברתיות


מאד דומה למה שראינו במיילים: אנחנו רוצים לקבל גישה לרשתות החברתיות של ההורים, אנחנו עוד יותר רוצים לקבל גישה לרשתות החברתיות של בני הזוג, ואנחנו ממש רוצים לקבל גישה לרשתות החברתיות של הילדים. 

הטלפון הסלולרי, על כל תכולתו: 

אנחנו אפילו עוד יותר רוצים לקבל גישה. 

היסטוריית הגלישה – האם נהיה מעוניינים בגישה אליה? 

כאן התמונה שוב נראית אחרת – אנחנו ממש לא רוצים גישה להיסטורית הגלישה של ההורים שלנו, אנחנו לא רוצים גישה להיסטורית הגלישה של בני הזוג שלנו, אבל אנחנו בהחלט רוצים גישה להיסטוריית הגישה של הילדים שלנו. 

מה שמביא אותנו אל היסטוריית החיפושים במנועי חיפוש:


כאן התמונה משתנה קצת שוב: אנחנו עדיין ממש לא רוצים גישה להיסטוריית החיפושים של ההורים שלנו, אבל הפעם אנחנו גם לא כל כך רוצים גישה להיסטוריית החיפושים של בני הזוג. אנחנו עדיין רוצים גישה להיסטוריית החיפושים של ילדינו.  

נסתכל על זה שוב במבט על: 
האם היינו רוצים גישה לתכנים של בן/ת הזוג?



כן בהחלט לגבי תיבות אימייל, רשתות חברתיות וסלולריים - ולא לגבי היסטוריות גלישה וחיפושים. 

נתוודע לעוד כמה הערות של העונים על השאלה הזו: 


האם נרצה גישה לתכנים של הורינו

כן לגבי אימיילים, רשתות חברתיות וסלולר – וממש לא לגבי היסטוריות גלישה וחיפוש. 

והתשובות במרוכז לגבי ילדים

אנחנו מאד רוצים לקבל גישה למיילים, לרשתות החברתיות ולטלפונים הסלולריים – ואנחנו רוצים, אבל פחות, גישה להיסטוריות הגלישה והחיפושים שלהם. 

נכיר עוד כמה הערות של מי שענו על השאלה הזו. 




המשך התוצאות בחלק הרביעי, שעוסק ב: מה הגישה שלנו? ובגברים לעומת נשים. 
החלקים הקודמים:
החלק השני, שעוסק בברירת מחדל. 

החלק הראשון, שעוסק בהקדמה ובנתונים הדמוגרפיים. 
//