כל החומרים בבלוג עומדים לרשותך בחינם. הם מסודרים לפי נושאים בתפריט מימין, כדאי לגלול מלמעלה למטה על מנת לראות את כל האפשרויות

יום שישי, 2 במרץ 2018

פוסט פרישה, חלק שני ואחרון

היום, 2/3/18, היום בו מלאו שבע שנים למותו של אחי, הוא גם היום בו אני פורשת מהעיסוק במוות דיגיטלי. 
חלקו הראשון של פוסט הפרישה נמצא כאן

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אמ;לק

אני לא יכולה יותר. 

עיתונאים/ות ותחקירנים/ות, אם אתם/ן מחפשים/ות את מי לראיין במקומי, התשובה היא פאולה קיאל הישראלית שחיה באנגליה. פרטי יצירת הקשר איתה נמצאים בהמשך, תגללו למטה. 


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לא אמ;לק


אני פורשת משילוב של שלוש סיבות: 


סיבה # 1: כבר אין לי את הזמן הנדרש


אבא שלי חולה בדמנציה. האבחון הרשמי הראשון היה בדצמבר 2014. מאז מצבו הלך והתדרדר במהירות ובעצם כבר מאז ינואר 2016 לא היה לי זמן להמשיך ולקדם את הנושא.
היו לי מאז רק שלוש "גיחות" חזרה לממלכות המוות הדיגיטלי:
  1. במאי 2016 כתבתי מכתב פתוח לראש אכ"א ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה (נפגשתי בעקבותיו עם רמ"ח נפגעים פעם אחת, אבל לא היה לזה המשך). 
  2. בינואר 2017 נתתי הרצאת TEDx, והתנצלתי בפני אמי ואחותי שלא אהיה זמינה להן בכלל בחודש שלפני (חוויה שיצאתי ממנה במפח נפש גדול, אבל נראה שלפחות המסר שלי כן עובר דרכה, על אף הכל)
  3. ביולי 2017 פתחתי דיון בנושא מוות דיגיטלי בועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת.

וזהו. לא היה לי ואין לי יותר זמן מזה. מסתבר שלהיות בת להורים מבוגרים שאחד מהם חולה וסיעודי זו משרה מלאה, ולעקוב אחרי כל מה שקורה בעולם בתחומי מוות דיגיטלי, ולכתוב ולערוך ולתרגם וללמד ולהרצות ולהתדפק על דלתות כדי לקדם את הנושא, זה הכל דברים שמצריכים זמן. הרבה זמן. שכבר אין לי.
אני מתנצלת בפני כל מי שנעלמתי להם/ן מקצועית, שעניתי להם על מיילים באיחור או שלא עניתי להם/ן בכלל - חשבתי שזה זמני, שיהיה לי יותר זמן בהמשך – והזמני נהיה קבוע. 

סיבה # 2: כבר אין לי את האנרגיות הנפשיות והכוחות הנפשיים הנדרשים


יונית צוק הבלוגריסטית ביקשה ממני ביוני 2017 ש:"אשלח שלוש דקות של טיפים לבלוגריות שסיימו את הקורס השנתי שלה" כיוון ש:"שמי עלה השנה מספר פעמים בתור מקור להשראה". 

עניתי לה שהטיפ שלי לא מצריך שלוש דקות: "תבחרו נושא שגורם לכן לבכות פחות, לא נושא שגורם לכן לבכות יותר".



כן, קידום הנושא הזה חשוב, זה נתן לי משמעות בשנים שבהן הייתי כל כך אבודה אחרי המוות של טל וראיתי בכך שליחות - אבל שילמתי על כך מחיר רגשי כבד. 

במהלך כל השנים האלו, בכל פעם שהרציתי או לימדתי, והרבה פעמים גם כשכתבתי, הרגשתי שמה שאני עושה זה לקחת את הלב שלי ולהעביר אותו על פומפייה. ואני לא יכולה לעשות את זה יותר. אין לי יותר את הכוח לעשות את זה. 

בעקבות המחלה של אבא כבר אין לי יותר משאבים נפשיים זמינים. הורה דמנטי וסיעודי זה לא רק מעסיק פרקטית, זה גם סוחט ומעציב רגשית. 

אני מחוברת למוות דיגיטלי רגשית, אני לא יכולה סתם לחקור את הנושא הזה בצורה עניינית ומרוחקת. התחברתי בכל פעם לכאב שלי ולכאב של אחרים, והקהל או הסטודנטים (או הקוראים) הרבה פעמים התחברו לנושא דרך הכאב הזה. ואין לי יותר כוח להיות מוקפת בכאב כל הזמן, של עצמי ושל אחרים/ות. 

אני מרגישה ש"נשרפתי". ש-I burned out. שאני לא יכולה יותר. 

אני לא יכולה להיות יותר במצב הזה בו כשמישהו/י מתייג/ת אותי באיזו קבוצה או על איזשהו פוסט של מישהו/י שהוא/היא לא מהחברים/ות הקרובים/ות שלי בפייסבוק, המחשבה הראשונה שלי היא: "אוי לא, מי מת/ה?





סיבה # 3


אני לא רוצה לעשות sugar coating לדברים: אני פורשת גם כי אני מתוסכלת, פגועה ומאוכזבת מכל מיני דברים שקרו - ולא קרו - בארץ בשנים האחרונות בהקשר של מוות דיגיטלי. מגופים ומא/נשים שחשבתי שהם/ן בני/בנות ברית שלי, והסתבר שלא. 


יכול להיות שצריך להשקיע יותר זמן ומשאבים ממה שאני יכולתי להשקיע בשבע השנים האחרונות כדי שדברים יזוזו, אבל אין לי יותר לא מזה ולא מזה. 

השילוב של שלוש הסיבות האלו יחד הביא אותי להכרה ש- זהו. אני לא רוצה, יכולה או מוכנה להמשיך ככה יותר. אז אני פורשת. 


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~


מה בהמשך? 

  1. הבלוגים יישארו באוויר. 
  2. אמשיך לעבוד במשרה מלאה ב"ההורים-שלי-בני-83-ו-85-ואבא-שלי-חולה-בדמנציה". לא יודעת כרגע להגיד מעבר לזה.
  3. אשאר ב-Board של ה-Digital Legacy Association באנגליה. אני לא יכולה להתחייב לשום תפקיד ספציפי או לקחת על עצמי אחריות כלשהי בגלל סיבה # 1, אבל אשמח לעזור להם אם וכאשר אוכל, במה שאוכל.
  4. אני ממליצה לכם/ן בחום לראיין במקומי את פאולה קיאל הישראלית שחיה באנגליה, שכן היא כרגע הישראלי/ת היחיד/ה שאני סומכת עליה שמבינה מספיק את הרוחב והעומק של הנושא ואת הרגישויות שהוא מביא איתו.
    פאולה דוקטורנטית במחלקה לתקשורת ב-LSE בלונדון. במסגרת המחקר שלה היא בוחנת אתרים שמאפשרים למשתמשים לתכנן את הנוכחות הדיגיטלית שלהם אונליין אחרי המוות. המאמר שלה ״פרקטיקות של חיים קולקטיביים אחרי המוות: ניתוח מולטימודאלי של אתרים לתקשורת דיגיטלית אחרי המוות״ קיבל את פרס מאמר הסטודנטים המצטיין לשנת 2016 מטעם איגוד חוקרי אינטרנט בינלאומי.
    אני ממליצה על הרצאת ה-TEDx שלה (באנגלית), או כשלעצמה כי היא מעניינת ובנויה היטב, או כדי ללמוד עוד על המחקר שלה. שם ההרצאה הוא: "Keeping Communications Alive When You're Dead".
    עוד מידע ודרכי יצירת קשר איתה תוכלו למצוא באתר הזה או בעמוד הפייסבוק הזה.  

פאולה קיאל 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~


מה אתכם/ן? 


  1. ת-ג-ב-ו. תגבו תגבו תגבו תגבו תגבו.
    תגבו את הדברים שלכם/ן, של יקיריכם/ן החיים ושל יקיריכם/ן המתים.
  2. אל תדווחו לפייסבוק על א/נשים כמתים.
  3. תחליטו מה אתם/ן רוצים/ות שיקרה עם מה שיישאר אחריכם/ן דיגיטלית לאחר מותכם/ן ואז תעשו משהו לגבי זה
  4. מוות דיגיטלי זה נושא רחב, מורכב, רגיש ושיש לו הרבה זוויות. אל תעשו את הטעות של להסתכל עליו רק מפריזמה צרה, במיוחד לא מהזווית המשפטית בלבד.
  5. אל תעשו את הטעות של להקשיב לא/נשים שכתבו על זה פעם אחת אז נדמה להם שהם כבר מומחים למוות דיגיטלי.
  6. אני מתפטרת מתפקידי כ"סוכנת של שינוי" - אבל אתם/ן - כל מי שקראו את מה שכתבתי, צפו בהרצאות שלי, נכחו בשיעורים / הרצאות שלי ומבינים/ות על מה אני מדברת, למה זה חשוב ועד כמה זה חשוב: אני ממנה אתכם/ן, את כולכם/ן, להיות מעתה "סוכנים של שינוי" בעצמכם/ן, ולהמשיך לקדם את הנושא הזה הלאה.
זהו. אני מקווה שעשיתי מספיק רעש / יצרתי מספיק גלים / זרקתי מספיק אבנים / צלצלתי בפעמונים מעל מספיק ראשי גבעות - תבחרו את הדימוי החביב עליכם/ן – כדי שהאדוות של העשייה שלי ימשיכו להתפשט גם בלעדי. 

ואם וכאשר יקרו דברים בתחומי המוות הדיגיטלי בארץ ובעולם - ויקרו, השאלה היא רק כמה א/נשים ימותו לפני כן - אז
כן, חבל לי שלא אהיה שם כשזה יקרה, במיוחד אחרי כל מה שכבר השקעתי בעניין, כולל כספים ודמעות,
וכן, אני מודאגת מהכיוון שדברים עלולים לקחת אם לא אהיה מעורבת,
ו
כן, חבל לי על כל החומרים שכבר אספתי ועוד לא הספקתי לכתוב עליהם או ללמד אותם,
וכן, זה יחסר לי, שכבר לא אראה באופן קבוע את האור שנדלק בעיניים של א/נשים בקהל כשהם רואים/ות את התמונה של טל לראשונה, או שומעים/ות את שמו לראשונה
אבל אני לא יכולה יותר. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.