כל החומרים בבלוג עומדים לרשותך בחינם. הם מסודרים לפי נושאים בתפריט מימין, כדאי לגלול מלמעלה למטה על מנת לראות את כל האפשרויות

יום שני, 1 בדצמבר 2014

מה שאמרתי היום בדיון בכנסת

ב-1/12/14 הוזמנתי לפתוח את הדיון שהתקיים בועדת פניות הציבור בכנסת בנושא עיזבון דיגיטלי. תמונות אפשר לראות כאן.
זה מה שאמרתי:
----------------------------------------------------------------------------------------------------------

בואו נדבר רגע עליו: 




זה אחי הבכור, טל שביט, עיתונאי הרכב האהוב והנערץ, האיש שייסד את התרבות המוטורית הדו-גלגלית בארץ, כשהוא מצולם כאן בכנסת בוועדת הכלכלה ב-2009.
טל נהרג מפגיעת מכונית ב-2/3/11, כשהוא בן 55 וחצי.

בואו נדבר רגע עלי:

בעקבות המוות שלו התוודעתי לעולם הזה של המוות הדיגיטלי, ומאז, כבר יותר משלוש וחצי שנים, אני כותבת על זה, חוקרת את זה באופן עצמאי ומרצה על זה.
אני חברה בשתי קבוצות חוקרים בינלאומיות ובשנה שעברה הייתי חברה עם ד"ר ארז כהן בקבוצת חוקרים בישראל.
כתבתי חוברת שהיא מדריך להתמודדות עם ההיבטים הדיגיטליים שנלווים למוות כיום, ערכתי סקר שהוא הראשון בישראל שעסק בנושאים האלו, השתתפתי באי-כנס ובסימפוזיון בינלאומיים באנגליה וכתבתי מאמר עם ד"ר רועי צזנה שהתפרסם בפינלנד.

בואו נדבר רגע עליכם:

בלי להכיר אתכם, אני יודעת על כל אחד מכם ארבעה דברים:

  1. יש אנשים שאתם אוהבים,
  2. יש אנשים שאוהבים אתכם, 
  3. יום אחד אתם תמותו 
  4. ויום אחד הם ימותו. 
זה עד כדי כך פשוט.
כשמישהו שאתם אוהבים ימות, אתם תרצו כמה שיותר ממה שהוא או היא ישאירו אחריהם. וכשאתם תמותו, מי שאוהב אתכם ירצה כמה שיותר ממה שאתם תשאירו אחריכם. זה טבעי ואנושי.

אז איפה הבעיה?

הבעיה היא שבעבר אנשים היו משאירים אחריהם דברים פיזיים, שלאנשים שאוהבים אותם היה מאד קל לאתר אותם ולגשת אליהם. והיו נורמות חברתיות, ותקדימים משפטיים וחקיקה כדי להסדיר את ההורשה שלהם או את הגישה אליהם.
כיום, הרבה ממה שאנשים משאירים אחריהם הוא דיגיטלי. ופתאום, האנשים שאוהבים אותם מגלים שזה קשה-עד-בלתי-אפשרי לאתר את זה, ועוד יותר קשה לגשת אל זה.
תחשבו רגע: כמה חשבונות מקוונים יש לכם? כמה חשבונות מקוונים יש לבן או בת הזוג שלכם? כמה חשבונות מקוונים יש לילדים שלכם? ובלי להכיר אתכם, אני יכולה לענות: המון. ו(עדיין) אין נורמות חברתיות, אין תקדימים משפטיים ואין חקיקה כדי להסדיר את ההורשה של זה או את הגישה לזה.
וזה גורם למשפחות כאב נוסף – בתקופה שהיא כל כך קשה גם ככה.

בואו נדבר רגע על כמעט כל אוכלוסיית ישראל:

אתם מבינים לגבי כמה אנשים זה רלוונטי? כמה אנשים נתקלים וייתקלו בבעיה הזו? כי מדובר בכל מי שהיתה להם נגיעה למחשב, לטלפון חכם ו/או לאינטרנט, בכל מקום, בכל אוכלוסיה ובכל גיל.
וזה לא שאני מתריעה על משהו עתידני – זה קורה כבר עכשיו, וזה רק ילך ויתגבר.

בואו נדבר רגע על מט בילנד:



מט היה בן 29 כשהוא נפטר מסרטן (לימפומת הודג'קין). מט ידע שהוא עומד למות אז הוא טיפל בהכל – חוץ מאשר בדברים הדיגיטליים: פשוט כי הם לא חשבו על זה. אשתו, אשלי, אחרי שהם היו זוג במשך עשר שנים ונשואים במשך חמש שנים, מצאה את עצמה בגיל 31 אלמנה עם ילד קטן. ואז, היא מצאה את עצמה גם נעולה מחוץ לכל החשבונות המקוונים שלו.

בואו נדבר רגע על ג'ייק אנדרסון:





ג'ייק היה בן 19 כשנמצא בחורף שעבר לאחר שקפא למוות בלילה על גדת נהר. להורים שלו אין מושג איך הוא הגיע לשם ולמה, אז הם רוצים לעבור על הטלפון שלו ולהבין מהתכתובות שבתוכו מה קרה. והם לא יכולים, כי אין להם את ההרשאות המתאימות. אמא שלו, קריסטי, אמרה: "אף אחד לא צריך להתמודד עם המכשולים שאנחנו התמודדנו איתם" - "אני אמשיך להחזיק את הטלפון שלו פעיל עד שאוכל להיכנס לכל מה שיש שם" - "אני מחפשת סגירה".
איך אתם הייתם מרגישים אם לא הייתם יכולים לראות את התקשורת האחרונה של הילד שלכם אחרי שהיה נמצא מת בנסיבות לא ברורות?
ההורים שלו, ביל וקריסטי, מקדמים בחודשים האחרונים עצומה שקוראת לשינוי החקיקה במינסוטה בארה"ב, שם הם גרים.

בואו נדבר רגע על אריק ראש: 




אריק היה בן 15 כשהתאבד ב-2011. הוא לא השאיר מכתב. את ההורים שלו, ריקי ודיאן, זה תפס בהפתעה מוחלטת. לא היה להם מושג שהוא היה בכזו מצוקה. הם רצו לדעת מה הוביל את בנם לקחת את חייו שלו – ומצאו את עצמם נעולים מחוץ לכל החשבונות המקוונים שלו, שיכלו לשפוך אור על התעלומה הכואבת הזו.
קחו רגע ותדמיינו את זה: אם חס וחלילה היה קורה אסון, איך הייתם מרגישים אם הייתם מוצאים את עצמכם, בנוסף לכל, גם נעולים מחוץ לתכתובות האחרונות, לסרטי הוידאו האחרונים, לתמונות האחרונות? לתשובות לתעלומה שאולי נפתחה עם המוות?
בעקבות מה שהם עברו באופן אישי לאחר מותו, ההורים של אריק שינו את החקיקה בוירג'יניה בארה"ב, שם הם גרים, כדי לוודא שהורים יקבלו גישה לחשבונות של קטינים לאחר מותם באסונות הבאים.

ואני אומרת לכם, בואו לא נחכה להורים האבלים הישראלים הראשונים שיסבלו מהתמודדות עם ההיבטים הדיגיטליים של המוות כדי לשנות את החקיקה בארץ. יש כאן כבר מספיק כאב, מוות ושכול גם ככה. בואו נשנה אותה כבר עכשיו.

אין לי אשליות או יומרות לגבי שינוי מדיניות האתרים, הספקים והפלטפורמות הבינלאומיות שבשירותיהם משתמשים גם ישראלים – אבל בהחלט אפשר, צריך ורצוי לחולל שינוי בישראל.

לפעמים אנשים רוצים גישה, אבל לפעמים אנשים צריכים גישה, כי לא מדובר רק בדברים בעלי ערך רגשי. מדובר גם בדברים בעלי ערך עסקי וכספי: מה אם אין גישה לחנות המקוונת, או לרשימת החובות והספקים, או לרשימת המלאי, או לרשימת התפוצה של הלקוחות שצריך ליידע אותם שקרה אסון, כי כל זה מנוהל באופן מקוון, ואין את שם המשתמש והסיסמה?
קחו רגע לחשוב: מי יודע את שמות המשתמש והסיסמאות שלכם? את של מי אתם יודעים?

בניגוד לספקיות, האתרים והפלטפורמות הבינלאומיות שגם ישראלים משתמשים בהם, שמפרסמים בבירור מהי המדיניות שלהם לגבי הענקת גישה / עותק מתכולת החשבון - לאחר מות בעל החשבון – או אולי לא לתת גישה / עותק, לא מצאתי מ-2012 ועד היום אף אתר, ספקית או פלטפורמה ישראליים שמפרסמים מהי המדיניות שלהם במקרה כזה.
כשביררתי אחת אחת מהי המדיניות, מצאתי טווח רחב של תשובות: מ"תביאו צו מבית משפט" ועד "אפילו אל תביאו תעודת פטירה": 






חשוב לי להדגיש שלא מדובר רק בצורך בהסדרת הגישה או קבלת העותק לאחר המוות: מדובר על כך שצריך לעודד אנשים לקבל את ההחלטות שלהם בעצמם, בעודם בחיים, ולא להיות תלויים במדיניות ש: א. הם לא יודעים מהי כי היא לא מפורסמת וב. עלולה להשתנות. צריך לעודד אנשים לנהל את המורשת, הנכסים, העיזבון והתכנים הדיגיטלייים שלהם בעצמם, בעודם בחיים. שהם יהיו אלו שיחליטו איזה חשבון ייסגר ואיזה חשבון יעבור הלאה, ולמי.

זה מה שאני עושה מאז שטל נהרג, אני פועלת בשני המישורים האלו:
לעודד אנשים לנהל בעצמם את העיזבון הדיגיטלי שלהם,
ולספק מידע למשפחות של אנשים שנפטרו שלא ניהלו את העיזבון הדיגיטלי שלהם. 


כל פיתרון שיבוא, צריך לתת מענה לשני המסלולים האלו: גם לאפשר לישראלים לנהל את העיזבון הדיגיטלי שלהם באמצעים דיגיטליים באופן חוקי, מה שכרגע בלתי אפשרי בחקיקה הישראלית הנוכחית,
וגם להסדיר את מתן הגישה או העותק של תכולת החשבון לאחר המוות, במקרים שהנפטר לא ניהל זאת בעודו בחייו. 

ב"חלומות הוורודים" שלי להסדרת הנושא, ישראל תוכרז כמדינת opt out. כלומר, שידעו שבישראל באופן גורף קרובים או יורשים כן מקבלים גישה לחשבונות הדיגיטליים של הנפטר – אלא אם הוא הנחה אחרת.
אם יש אנשים שיודעים שהפרטיות שלהם חשובה להם גם אחרי מותם – בבקשה, שישאירו הנחיות לסגור או למחוק חשבונות מסוימים או את כולם. זו בקשה לגיטימית וצריך לכבד אותה. וצריך לפרסם בקרב הגולשים שזו המדיניות בישראל, ושיערכו בהתאם.
בנוסף, צריך לעודד אנשים לנהל את זה עוד בעודם בחיים. צריך להעלות את המודעוּת לנושא. בדנמרק למשל, בבתי חולים, מחלקים חוברות רשמיות עם נקודות למחשבה ולטיפול, ועיזבון דיגיטלי מופיע בהן.
בצבא, כל אחד שמתגייס, צריך שבטופס פרטים אישיים שלו תהיה התייחסות גם לנכסים הדיגיטליים, ובכל בסיס חדש או תפקיד חדש הוא או היא יצטרכו לאשרר את ההחלטה שלהם או לשנות אותה, כרצונם.
דמיינו לרגע עד כמה הכל היה יותר פשוט ככה.

זו בעיה מודרנית וצריך לתת לה מענה מודרני ולישראל יש הזדמנות להיות אחת מהראשונות שתהיה לה חקיקה בעניין.
כשאדם אהוב מת, יש כל כך הרבה כאב שנלווה לכך שאין מה לעשות לגביו ואין איך להקל עליו. אבל אנחנו לפחות יכולים לאפשר למי שנשאר גישה חלקה ומהירה לעיזבון, למורשת, לנכסים ולתכנים הדיגיטליים שהמת השאיר אחריו, כדי שלא יאבדו גם אותם.
לפחות בזה אנחנו יכולים להקל עליהם, ולפחות את הכאב הזה אנחנו יכולים לחסוך להם.


----------------------------------------------------------------------------------------------------------


התמונות של טל בדיון של ועדת הכלכלה בכנסת צולמו באוקטובר 2009 על ידי גלעד קוולרצ'יק, ותודה על רשותו לשימוש בתמונות. 
תודה לינוקא ולטל זהר על עזרתם באיתור הקבצים המקוריים.  

----------------------------------------------------------------------------------------------------------

ניתן גם לצפות במה שאמרתי:



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה