כל החומרים בבלוג עומדים לרשותך בחינם. הם מסודרים לפי נושאים בתפריט מימין, כדאי לגלול מלמעלה למטה על מנת לראות את כל האפשרויות

יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

מוות, הנצחה, טכנולוגיה ועיצוב נפגשים

בשנים האחרונות עולים רעיונות לחיבורים שונים בין הנצחה, עיצוב, אדריכלות, טכנולוגיה, דיגיטל ווירטואל.  

ב-2008 התפרסמה כתבה על Vidstone (שכבר לא קיימת מאז): 



הם הציעו "טכנולוגיה סולרית פורצת דרך, מסך LCD המוגן מפני פגעי מזג האוויר ומספק לבני המשפחה דרך נצחית להנצחת החיים שחלפו, במקום המנוחה האחרון של המת/ה". 

הפאנל נוצר בהשראת הסרט Serenity ונקרא על שמו. 



ב-2009 התפרסמה כתבה על בתי הקברות המודרניים ביפן: 


ב-2010, פרוייקט של מעצבים מסין, e-tomb, זכה בתחרות עיצוב בינלאומית: הרעיון היה לחבר את המצבה באמצעות בלו-טות' ואנרגיה סולרית עם העולם הוירטואלי של המת/ה: המצבה תשמש כמקום אחסון לשימור המורשת הדיגיטלית של המת וכמקום לבני משפחה וחברים להתחבר לחיים הוירטואליים של המת, להתחבר וירטואלית אחד/ת לשני/ה ולהתעדכן בזכרונות וסיפורים שיעלו. 







נשמע כמו רעיון טוב - רק שלמיטב ידיעתי, זה מעולם לא יוּצר. 

ב-2012 התפרסמה באתר io9 כתבה על בתי קברות מודרניים, הכולל התייחסות למצבות אינטאקטיביות ובתי קברות מקוונים: עתיד בתי הקברות

ב-2013 התקיימה תחרות בינלאומית נושאת פרסיםdesign for death, שנושאה היה עיצוב ומוות בארכיטקטורה. הפצתי אותה בקרב א/נשים שחשבתי שימצאו בה עניין וירצו להגיש אליה מועמדות: 




ותודה ליואב אמיר שהזכיר לי לחזור ולבדוק את תוצאותיה. היו בה מספר פרוייקטים מרשימים ותפסו את עיני דווקא כמה מהפרוייקטים שלא הגיעו לרשימת הפיינליסטים. 

Family Tree, של זוג מעצבים מסין: 
"'עץ משפחה' הוא מצבה מודרנית ומתקן לאחסון אפרם של המתים שמציע לאנשים קונספט מהפכני של קבורה, זיכרון והנצחה. העיצוב משתמש בענפי עץ כסמל לקשרי משפחה ומיועד לחזק את הקשר בין בני המשפחה. כל ענף הוא כלי קיבול המכיל את אפר המת/ה. אחרי שבן משפחה מת, האפר שלו/ה מושם בענף שמתחבר לגזע. העץ "גדל" עם מות בני משפחה. בנוסף, 'עץ משפחה' מציע חוויה חדשה של הנצחת המתים: בנוסף להיותו כלי קיבול לאפר, כל ענף הוא גם מתקן אחסון דיגיטלי לשימור מידע אישי, תמונות, מוסיקה וטקסטים של ו/או על המת/ה. בזמן פיקניק משפחתי שנערך מתחת ל'עץ המשפחה', בני המשפחה יכולים לזכור ולהזכיר את יקיריהם באמצעות גישה למידע הדיגיטלי שמאוחסן בעץ". 






Digital Memorial Cemetery של המעצבת הישראלית הדס ארנון, בוגרת שנקר (אך הפרוייקט התחיל בשנה הראשונה של התואר שני במסלול "אודות עיצוב" בבצלאל)
"אם נבחן את בתי הקברות המערביים כיום, נגלה שקבורה לוקחת מקום רב ושבסופו של דבר אנחנו יושבים מול אבן ומנסים להיזכר בפנים של ובזכרונות אודות יקירינו המתים. בעידן המודרני הנוכחי, בין פייסבוק, לינקדאין, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות, כל אדם מחזיק בכמות גדולה של דאטא דיגיטלי ובפרופיל אינטרנטי דיגיטלי אישי. עובדוּת אלו הובילו אותי ליצירת בית קברות דיגיטלי להנצחה. זה לא בית קברות ממשי אלא מקום הנצחה בו אפשר להתאבל ולזכור את המתים. המשפחה והחברים של המת/ה אוספים את כל המידע הדיגיטלי שברצונם לשמר על גבי 'סטיק' זיכרון. כל ה'סטיק'ים נאספים לארכיון או ספריית זיכרון, מקום נייטרלי לבוא אליו ולזכור את יקיריכם המתים". 





משמח אותי לראות מעצבים מכל העולם שמבינים את הדברים שאני מדברת עליהם!

מעצב מספרד הציע את digital remains
"ההצעה שלי היא לגבי מה שנשאיר אחרינו מבחינה דיגיטלית. כיום, הפעילות הדיגיטלית שלנו היא חלק ניכר מחיינו, חשבונות ברשתות חברתיות, התארם שלנו שמשים להבעה עצמית, העבודה שלנו, היצירה שלנו, המחשבות שלנו. כשאדם מת, מה קורה לפעילות הדיגיטלית של המתים? למה חשוב לטפל בשיירים הדיגיטליים שנשאיר אחרינו? זה עלול להיות לא מתאים או מכאיב להשאיר את הפעילות האינטרנטית של המת/ה. וזו האחריות האקולוגית שלנו לנקות אחרינו (כיום, הענן משתמש ב-% 5 מהאנרגיה העולמית הכללית). אז, למה לא לספק שירותי קבורה דיגיטלית? זה יכול להיות מכאיב להתמודד עם העולם הדיגיטלי של המת/ה. למה לא לרכז סוג כזה של שירותים למקום אחד? זו גם תהיה אפשרות לעבד את הדאטא הדיגיטלי של הנפטרים/ות לכדי זכרונות. מסמך הנצחה לחייו של היקיר/ה שנפטר/ה". 







יש כבר מספר אתרים שמציעים שירותים דומים, יש פירוט בפוסט הזה בבלוג. 

זה מזכיר לי את הפרוייקטים מ-2014 של האמנית והחוקרת הקנדית אודרי סמסוןGoodnight Sweetheart ו-ne.me.quitte(s).pas, שהוצגו באנגליה, הונג-קונג וקנדה: 

"פרוייקט לחניטה ושימור של מכשירים ודאטא. פלסטיק נוזלי נוצק סביב המכשירים ודאטא מועבר למפתחות USB שדבק אפוקסי נוזלי נוצק סביבם. השירות הזה הוא לוויה של דאטא דיגיטלי, טקס שמאפשר לנו באופן סימבולי לברוח מדטפיקציה (תלות גוברת בנתונים לפעילות שוטפת) ולהניח לעצמנו, המוצפים בנתונים אלו, לנוח". 








ונחזור לתחרות. זה הפרוייקט שהציע מעצב מאנגליה - cloud family grave
"היום, אנשים יכולים להשאיר מידע רב אודות חייהם, כגון תמונות, סרטונים, אתרים ובלוגים, תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות. טביעות רגליים אלו של המתים יכולים להכיל מידע יקר ערך שמייצג את העידן בו חיו ואת חיי משפחתם. באמצעות 'Cloud Family Grave' אפשר לראות את חיי אבותינו ואת היסטורית המשפחה שלנו לדורות הבאים על ידי שמירת המידע של המת/ה כחלק מההיסטוריה המשפחתית, ולא כמשהו שנעלם עם מותו/ה. ההצעה ליישום: אחרי שריפת הגופה, האפר ישמש ליצירת אבן זיכרון קטנה שעליה ברקוד QR - טביעת האצבע של המת/ה. כל בני המשפחה יוכלו להיכנס לענן הקבורה המשפחתי, בכל עת ומכל מקום, באמצעות קוד ה-QR". 





פרוייקט שנוצר על ידי זוג מעצבים מצרפת הוא rip kit rest in peace keep in touch

"כשהדור הנוכחי ימות, הוא יהיה הראשון עם יותר אינפורמציה אישית מקוונת מאשר לא מקוונת. הפיתרון שאנחנו מציעים יהיה מהפכני, כי אמנם הגוף ימות, אבל הפרופילים והקשרים המקוונים יישמרו. האם האינפורמציה הזו תהפוך להיות הנצחה, וידויים, מורשת או אווטארים? RIP KIT הוא פרוייקט עיצוב שמשתמש באבן ובשיש המסורתיים כדי לחבר את המבקרים להנצחה מקוונת באמצעות ברקוד QR. אנחנו משתמשים בחומרים קלאסיים - בצורה ובשימוש חדשים". 









מה שמביא אותנו לפרקטיקה שאכן מתקיימת בפועל: ברקודים של QR על מצבות. ביפן זה קיים לפחות מ-2008, ובישראל לפחות מ-2011: 

ישראל, 2011 



סריקה של ברקוד QR הנמצא על מצבה מביאה לאתר המוקדש למת/ה. לכאורה פיתרון מצוין, רק שלא כל אחד/ת רוצה לשים ברקוד על מצבה. כמו כן, כדאי לקחת בחשבון שאפליקציה לסריקת ברקודים אמנם נפוצה בטלפונים חכמים כיום, אך זה לא בהכרח יהיה המצב גם בעתיד הקרוב, ובטח לא ברחוק.  

ב-2014, הארכיטקטית אליסון קילינג דיברה ב-TED על הקשר בין מוות, מבנים ועיצוב: 



הבלוג Death & Design בוחן רעיונות לקישור בין מקום, עיצוב ומוות, פרוייקט של Common Practice הפועלים להפחתת החרדה בשיחות על מוות. 

קריאה מעניינת נוספת היא הכתבה "מוות, מעוצב מחדש". 

כדאי להכיר גם את הקהילה הפועלת במסגרת Re.Designing Death. 

ב-2014, יואב אמיר, סטודנט לעיצוב תעשייתי בבצלאל, הגיש את פרוייקט הגמר שלו: "אבא שלי נפטר. לייק":  
"האובייקט שמדבר על אחרי המוות הוא מעין תהליך 'חכם' לתמונה ששמים של יקיר שנפטר, רק שבמקום תמונה אחת, זה מקרן שיודע להציג תמונות רלוונטיות (לתאריך או לתקופה בשנה, יודע להודיע אם מישהו כתב בפרופיל הפייסבוק של הנפטר/ת, ועוד)".



ב-2015 הוצגה יצירת אמנות בגלריה "Science Gallery Dublin" על ידי האמן קארל טומיי. מנקודת המוצא שלו, lifelogging, יצר את: 


 ציוץ של דניס ראש


ציוץ של הגלריה בדבלין 

כשנשאל: "מה היית רוצה שיקרה עם הדאטא שלך אחרי מותך?", קארל ענה: "לשמור עותק על הארד דיסק חיצוני ולשגר לחלל. ולתת עוד עותק למדע/רפואה". 



.R.I.P.C הוא רעיון להנצחה דיגיטלית של אור ריגלר שעלה לפני כחמש שנים. אור הוא יזם היי טק, מנכ"ל Weave, חוקר רשתות חברתיות ומסיים בימים אלו את המאסטר שלו באמנויות באוניברסיטת תל אביב:  
"בני אדם מנציחים את זיכרונם בדרכים מגוונות ומייחסים לכך חשיבות גבוהה. אחת הדרכים המרכזיות לכך היא קבורה, אך קבורה כפיתרון מאבדת רלוונטיות בעולם של שבעה מיליארד איש. לאדם המודרני יש דמות וירטואלית, "אווטאר". עד לאחרונה אותה דמות הייתה מפוזרת ובלתי מגובשת, אולם כיום כלים דוגמת פייסבוק מהווים "רכזת" ראויה לאותה דמות, ומתחיל להיווצר צורך אנושי למציאת דרך להנצחת אותה דמות וירטואלית. הרעיון שלי הוא להקים מרחב תלת מימדי שינוהל על ידי חברה. באותו מרחב תינתן אוטומטית מצבה סטנדרטית לכל אדם שנפטר, כדי ליצור מסה ונורמה, ובמצבה יהיה לינק שיוביל אל האווטאר של אותו אדם. מנגד תעמיד החברה פלטפורמה שתקשר מנציחים שיהיו מעוניינים במצבה אישית יותר לשורה של אנימטורים (תמורת עמלה). החברה תוכל לשמש גם כ"אוצרת" של אותו מידע, ובמקרה כזה היא תקנה אותו מהמקור ותתחייב לתחזוקה שאינה תלוית זמן, בהתאם למחיר שיקבע. אתר כזה יצבור עם השנים מידע רב ערך על בני אדם, עברם האישי, הקיבוצי ובכלל". 

סקיצה ראשונית - R.I.P.C. - אור ריגלר 

סקיצה ראשונית - R.I.P.C. - אור ריגלר 

אור הגיע לרעיון בעקבות התאבדות של מכר: 
"היה שיח ער בקרב החברים על הפעילות בפרופיל שלו בפייסבוק לאחר מותו, בעיקר קינות מצד קרובים. סירבתי להציץ בפרופיל שלו ובאופן כללי מצאתי את הנושא די מורבידי, אבל הוא גרם לי לחשוב. בהתחשב ביצר האדם להנצחה עצמית, בצירוף העובדה שהאוכלוסיה העולמית הגיעה לראשונה בהיסטוריה לממדים עצומים - האם קבורה תוכל להמשיך לשמש פתרון אפשרי? כבר היום שטחי קבורה תופסים מרחבים עצומים. אם לא תמצא אלטרנטיבה, בעוד שניים - שלושה דורות שטחי הקברים עלולים להתפרש על יותר שטחים מערי העולם. מה גם שלוח אבן לא נותן פיתרון קבורה למציאות הווירטואלית של הנפטר".

אני מוצאת ברעיון של אור גם קווים דומים לרעיונות שהוצגו בפוסט הזה - שאינם קיימים, למיטב ידיעתי - וגם לפרוייקטים שכבר קיימים, שהצגתי במסגרת סקירת סצינת המוות הדיגיטלי הישראלית

אור מתכוון לפתח את הרעיון כיוון שהוא מאמין בפוטנציאל החברתי-כלכלי שלו וישמח לשיתופי פעולה. קוראי/ות הבלוג מוזמנים/ות ליצור איתו קשר במייל: or@weave.so או בלינקדאין אם קידום הרעיון נשמע לכם/ן כמו משהו שהייתם/ן רוצים/ןת לקחת בו חלק. 

עדכון נובמבר 2015
המגזין הדיגיטלי העוסק בארכיטקטורה uncube הקדיש גיליון לנושא מוות. אמנם אין בו התייחסות למוות דיגיטלי אבל זה מגזין דיגיטלי והוא מתייחס לנקודת המפגש בין מוות, עיצוב וארכיטיקטורה בצורה מעוררת התפעלות. ויש בו גם פרוייקט אחד מישראל, של סטודיו עיצוב ישראלי: רון שנקין.  

עדכון נובמבר 2015
יש תחרות עיצוב חדשה המוקדשת לנושא של עיצוב ומוות! אני סקרנית לראות איזה פרוייקטים יוגשו אליה הפעם. כל הפרטים כאן




מכירים עוד פרוייקטים רלוונטיים מעניינים נוספים? אשמח לשמוע עליהם: אבק דיגיטלי בפייסבוק, או במייל:​ death.in.digital.era@gmail.com. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה