כל החומרים בבלוג עומדים לרשותך בחינם. הם מסודרים לפי נושאים בתפריט מימין, כדאי לגלול מלמעלה למטה על מנת לראות את כל האפשרויות

יום שני, 22 בדצמבר 2014

פוסט פוסט-מורטם: התגובה שלי לטור של רענן שקד

רענן שקד פרסם ב-12/12/14 ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות" את הטור "פוסט-מורטם", ואני חשבתי שאני "מטפסת על הקירות": 

רענן שקד, שבעה לילות, ידיעות אחרונות, 12/12/14

איזה פספוס. 

כמה נזק נגרם מכותרת אחת כמו זו שהיתה ב-1/12/14 ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" על הצעת החוק של עדי קול: "להוריש את חשבון הפייסבוק", שנראה שממנה שאב רענן את ידיעותיו בנושא טרם פרסום טורו בעניין: 

עופר פטרסבורג, ממון, ידיעות אחרונות, 1/12/14

השבתי במשך לילות ארוכים לאנשים שהגיבו לפרסום הידיעה הזו בפייסבוק של עדי קול בכדי למזער נזקים ולהעמיד דברים על דיוקם, ואז בא רענן שקד ומציג את הנושא החשוב, הרגיש והכאוב הזה באופן שמקטין ומלעיג אותו. 

כתבתי לו את המייל הבא: 
שלום רענן,
אודה לך באם תקרא בבקשה את מה שאמרתי בדיון בכנסת לגבי גישה לעיזבון הדיגיטלי לאחר המוות. אולי זה יעזור לך להבין את התמונה הרחבה.המטרה אינה הפרת פרטיות או חטטנות צהובה לאחר המוות, ואני מצטערת אם קיבלת את הרושם השגוי הזה מהכתבה שהיתה בממון בידיעות בשבוע שעבר.
אנשים שרוצים לשמור על פרטיותם גם לאחר מותם מוזמנים לנהל את העיזבון הדיגיטלי שלהם ולוודא שכך יהא. זו עוד לא סיבה, בעיני, לגרום לכל כך הרבה אנשים לכל כך הרבה כאב. יש פוסט נוסף שעשוי לסייע להבהיר את הנקודה: סיפורים אישיים אמיתיים.
לא מדובר דווקא בחשבון פייסבוק או רק בו: מדובר בכל מה שאנחנו משאירים אחרינו שיכול להיות לו ערך רגשי או כספי למי שאוהב אותנו / קרובי המשפחה שלנו / היורשים שלנו.
אם נישאר עם דוגמת היומן שכתבת עליה:בעבר, אם אדם היה שורף את יומנו טרם מותו, זו אכן היתה הבהרה חד-משמעית שהוא לא רוצה שיקראו בו לאחר מותו. אבל אם הוא היה מת והיומן היה נשאר אחריו, אז כן, קרוב לוודאי שהוא הניח שיקראו בו לאחר מותו, וכן, יכול להיות שבני המשפחה אכן היו מחליטים לקרוא בו, בחלקו או את כולו, מיד לאחר המוות או לאחר כמה שנים, וזו היתה החלטה שיכלה להתקבל בתוך התא המשפחתי.כיום, כשאדם משאיר אחריו את החלופה המודרנית לאותו יומן, ברוב המקרים הוא לא משאיר אחריו שמות משתמש וסיסמאות, אבל לא כי הוא חד-משמעית לא רוצה שייכנסו, אלא כי הוא פשוט לא חושב על זה. והמשפחה מגלה שהיא כבר לא יכולה להחליט על כך בינה לבין עצמה, האם להיכנס או לא, כי היא תלויה במדיניות השונה והמשתנה של הספקיות השונות, ושהיא לא יכולה לחכות שנתיים גם אם עכשיו זה קשה מדי, כי יכול להיות שבעוד שנתיים החשבון הזה כבר לא יהיה קיים.
להפיכת פרופיל פייסבוק לפרופיל הנצחה יש כל מיני השלכות שאני לא בטוחה שאתה מודע אליהן כשאתה ממהר להמליץ עליו.
למה אתה חושב שאוהביו של אדם שנפטר, במיוחד אם הוא נפטר באופן טרגי, כשהם כמהים לכל טיפת זיכרון ממנו, כשהם אוהבים אותו ומתגעגעים אליו וחשים בחסרונו ומתמודדים עם אובדנו, מה שהם ירצו לעשות לו לאחר מותו יהיה שיימינג?
זה שאתה אישית לא מעוניין להיכנס לחשבונות של יקיריך לאחר מותם, זה עוד לא אומר שזה הרצון הגורף של רוב האנשים, ולמעשה, תוצאות סקר שערכתי בשנה שעברה מראות זאת.
חשוב לי להבהיר שאני לא קשורה לא לעדי קול ולא להצעת החוק שלה, וגם שאני לא בעד הפרת הפרטיות של מתים. הקפדתי לכבד את פרטיותו של אחי לאחר מותו.
גם אם תמשיך לחשוב אחרת ממני (ומעוד רבים) בנושא הזה, אשמח אם לפחות זה יהיה אחרי שתכיר אותו קצת יותר.
בתודה על זמנך,
ורד 
לאחר שלושה ימים קיבלתי ממנו את התשובה הבאה:

ורד שלום, תודה על הדברים. הם אכן מעוררי מחשבה, ויש כאן דיון מורכב שאיננו שחור ולבן. הטקסט ב"לילות" היה, מטבע הדברים, חד משמעי יותר ועסק ספציפית בכניסה ללא רשות לחשבונות פייסבוק, תכתובות מייל ומסכי וואטסאפ. הוא ביטא את האינסטינקט המיידי (שלי, לפחות) – כמיהה לפרטיות מירבית, בחיי או לאחר מכן. ועקרונית – ברמה הבסיסית ביותר – אני אכן מאמין שלא צריכה להתבצע כניסה לחשבונות פרטיים ללא אישור מפורש מצד הנפטר. המצב הנפוץ הוא אכן שרוב הנפטרים אינם מספיקים להבהיר את עמדתם בסוגיה או לספק גישה (סיסמאות וכד') לקרובי משפחה, והעניין כולו, מחמת טריותו היחסית, טרם הוסדר חוקית או אתית, וגם לא הפך לנורמה המחייבת טיפול בעודנו בחיינו – כפי שקורה לרוב עם צוואות. אני מניח שבעתיד הנראה לעין גם הטיפול בעזבון וירטואלי יוסדר וייעשה בידיעות ובהסכמת החיים, המתים וקרוביהם. אקרא עוד בנושא, בין השאר בסיוע הלינקים ששלחת. שבוע מצוין,רענן

לשמחתי התרשמתי שהוא אכן קרא את מה שכתבתי ומבין את הנושא עכשיו קצת יותר, ועניתי:

שלום רענן,
התשובה הקצרה היא: תודה רבה, אני מעריכה את זה.
התשובה הקצת פחות קצרה היא: כמובן שזה נושא מורכב. אם יש דבר אחד שאני יכולה לומר בוודאות כיום, זה שאין תשובה אחת נכונה, ולכן אני כל כך בעד שכל אחד ינהל בעצמו את העיזבון הדיגיטלי שלו/ה - אבל, כפי שציינת, אנחנו עוד לא שם, מבחינת המודעוּת הציבורית.
הצעת החוק של עדי קול לא נותנת מענה מספיק טוב, מספק או מלא לסוגיה (כתבתי על זה).
זה אחד הדברים שאני אומרת בהרצאות שלי באופן שוטף: שבאיזשהו מקום, לנהל את העיזבון הדיגיטלי שלנו זה אפילו יותר חשוב מאשר לנהל את העיזבון הפיזי שלנו - בדיוק בגלל שאין עדיין חקיקה, תקדימים משפטיים ונורמות חברתיות שמסדירות את העיזבון הדיגיטלי, הוירטואלי והמקוון בהיעדר הנחיות מהמנוח/ה, כמו שכן יש לגבי עיזבון פיזי.הרצון האישי שלך לפרטיות בחייך ולאחריהם הוא מובן ולגיטימי ויש לכבד אותו. למעשה, חסכת לאוהביך כאבי ראש וכאבי לב בכך שהבהרת מה רצונך בהקשר הזה. הלוואי והיתה מספיק מודעוּת כדי שכולם ישאירו אישור - או אי אישור - לפני מותם, אבל אנחנו לא שם עדיין.יש אי אילו אנשים שלא יסכימו איתך שלא צריכה להתבצע כניסה ללא אישור מפורש, במיוחד כשמדובר בטרגדיות, במוות של קטינים וכו', ובמיוחד כשעדיין אין מודעות לנושא. ואני עדיין בעד opt out ולא opt in.
אני בהחלט מצטרפת לדבר אחד שכתבת - הלוואי והטיפול בעזבון וירטואלי יוסדר, ובקרוב.
שבוע טוב,
ורד

חשבתי להשאיר את זה בזה כי תשובתו הניחה את דעתי, אבל אז הרציתי בקורס "אינטרנט, מדיה חברתיים וחברה" במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית בירושלים אצל ד"ר ניק ג'ון, ואחד מהסטודנטים התייחס לטור של רענן, ושוב הרגשתי שאני "מטפסת על הקירות" (הפוסט הזה מוקדש לך, אוריה). 

איזה פספוס. 

כמה נזק יכול לגרום טור אחד. 

הדיון בכנסת היה יכול להיות הזדמנות פז להעלאת המודעוּת לנושא, להסברת החשיבות והרגישות שלו, ללקיחת צעד נוסף בדרך לתיקון המצב בישראל בכל מה שקשור לניהול עיזבון דיגיטלי – ואז, חרף מאמצי המרובים, אנשים שקראו את הידיעה והטור האלו יצאו בתחושה שמדובר במשהו קטן, קטנוני, חטטני, זניח ושולי. 

אז לא. 

כמו שאמרתי בדיון בכנסת, אם יש דבר אחד שאני יודעת על כל אחד ואחת מקוראי הפוסט הזה, זה שיש א/נשים שאוהבים/ות אותו/ה ויש א/נשים שהוא/היא אוהב/ת, ושיום אחד הם ימותו, ושיום אחד הקורא/ת ימותו. וכשזה יקרה, יישארו נכסים, תכנים, מורשת ועיזבון דיגיטליים, קרוב לוודאי רבים מכפי שאתם או הם מודעים אליהם, שיהיו יקרים מאד למי שיישארו אחריו/ה: לפעמים יקרים כספית ולפעמים יקרים רגשית, וצריך לנהל אותם בעודנו בחיים, וצריך להסדיר את הגישה אליהם אחרי מותנו. זה הרבה יותר גדול וחשוב מאשר רק "להוריש את חשבון הפייסבוק", אם כי עבור המשפחות שמצאו את עצמן נעולות מחוץ לחשבון הזה ונלחמות עליו, זה כשלעצמו חשוב מספיק: תראו למשל כמה כאב היה סביב סרטון פייסבוק שהוא בסך הכל באורך של דקה

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------

תודה לרענן שקד על רשותו לפרסם את התכתובת בינינו.  

תגובה 1:

  1. וורדפרס, הנה – ניסיון (עיקש) נוסף להעלות פה תגובה, ולו גם כ"אנונימי". כאן הדרקון מקוֹבְנָה [לא רובוט, דרקון]; בבקשה אַפשֵר לי, אוקיי?
    ראשית, חוזרת על מה שכבר כתבתי בעניין רענן שקד: יפה שקרא את אשר כתבת, ושמחה לגלות שהביע נכונות ללמוד אודות הנושא. וכעת מחכה ל'תיקון' שיעשה, דהיינו לכתבה/מאמר בהתבססות על המקורות הרבים שהִצעת לפניו, וֶרד יקרה; שיהפעם יכתוב אודות הסוגיה על היבטיה החומריים, הכספיים והרגשיים, ובהתייחסות לכך שממש לא מדובר פה ב"כן-או-לא-פלישה לתכני האינבוקס או הצ'אט שנותרו בדף הפייסבוק של נפטר/ת"; מחכה למשהו שיכתוב רענן שקד שיהיה בו להמעיט מהנזק. [ריבונו-של-כל-הברואים-ובעיקר-הנבערים שבהם, באמת! כמה מפתה וכמה קל לרדד סוגיה עמוקה בעלת היבטים מורכבים לכלל משהו "צבעוני" שמסעיר את המפונקים והעצלים לרגע ואז מאפשר להם לשוב ולשקוע בבוֹרוּתָם].
    ושבה ומתפעלת מאורך הרוח שלך... [לדרקון מקוֹבְנָה הפיוז כבר מזמן היה קופץ]. ומקווה שעל אף ולמרות כל המכשולים עוד נגיע להסדרה חוקית של היבטים דיגיטליים של עיזבון – בכלל *כל* דבר אחר שמותיר אחריו נפטר/ת.

    השבמחק